כשהמציאות מתהפכת

דווקא כשהכל היה טוב ומבטיח כל כך, יום למחרת השתנתה המציאות מקצה לקצה

עקב הנסיבות ההיסטוריות, בילה העם היהודי אלפי שנים בגלות מחוץ לארצו בכל רחבי הגלובוס, ובכל מקום ניסה לשרוד ולהשתקע עד שיגיעו ימים שבהם יוכל לחזור הביתה לארץ ישראל, אליה ואל ירושלים התפלל מספר פעמים בכל יום, והזכיר אותה בכל טקס ואירוע.

במשך אותן אלפי שנים היו גלויות קשות מאד, שבהן העם היהודי סבל מרדיפות, מגזירות, מעלילות ומחיים קשים. שם המשחק באותן גלויות קשות היה לשרוד ולנסות לשמור על הזהות היהודית גם בתנאיי מחתרת קשים וגם תחת הלחץ מסביב.

לעומתן, היו גם גלויות נעימות, ידידותיות, מתוקות ומסבירות פנים, בהן קיבלו את היהודים בשמחה בחיבוק ובחום, עד כי במשך השנים יהודים חשו שם כמו בבית, ואף קראו למקום 'ירושלים'. יהודים התבססו, הגיעו לתפקידי השפעה בכל תחומי החיים. החיים נראו מבטיחים, והעתיד נראה ורוד. הכל טוב והחיים שלנו תותים.

אלא, שמתברר פעם אחר פעם בהיסטוריה, ששני הפסוקים הסמוכים זה לזה בפרשת השבוע שלנו- פרשת שמות, הם לא רק פסוקים סמוכים בפרשה, אלא הם תיאור מדויק לתהליך שחוזר על עצמו, ולמה שבעצם קרה לעם היהודי לאורך כל ההיסטוריה ובכל המקומות, בעיקר במקומות הנעימים והנוחים.

הפסוק הראשון מתאר מצב נהדר של שפע, הצלחה, ושגשוג: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם".

והנה, דווקא על רקע המציאות הפסטורלית הזו, הפסוק שבא אחריו מהדהד, זועק וכואב שבעתיים: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף".

דווקא כשהכל היה טוב ומבטיח כל כך, יום למחרת השתנתה המציאות מקצה לקצה- תמיד קם איזה מלך חדש, פריץ חדש, קיסר חדש, דיקטטור חדש, שלא היה אכפת לו מהעם היהודי ותרומתו לחברה, לסביבה, לכלכלה, לתרבות, להישגים- ותוך יום אחד הגלגל התהפך.

זה קרה במצרים, זה קרה בפרס, זה קרה בספרד, זה קרה באירופה, וזה קרה בכל מקום ובכל זמן בהיסטוריה דווקא כשהמצב היה נראה כל כך טוב- "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם", למחרת תמיד קם מלך חדש 'אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף'.

יש כאלו יהודים שלמדו את הלקח, ובחרו לעלות ארצה גם בתנאים קשים, כדי לא להיות תלויים בחסדיו של מלך חדש כזה או אחר, שיקום מחר וישנה את היחס ואת כל כללי המשחק.

ויש כאלו בגלויות השונות, שמסרבים ללמוד מההיסטוריה ולראות איך תמיד שני הפסוקים הללו סמוכים וצמודים זה לזה, שממשיכים להשתקע, להתבסס, לבנות עתיד, להתעצם לשגשג ולהתרבות, מתוך אמונה ש'לי זה לא יקרה', שהכל כל כך טוב, שהעולם השתנה, ושאצלנו לא תיתכן מציאות פתאומית של 'וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ'.

ספר שמות נקרא גם 'ספר הגלות והגאולה'. במובנים רבים הוא מקפל בתוכו לא רק את אירועי מצרים, אלא גם את תמצית גורלו של העם היהודי לאורך כל הדורות, כמו מילותיו של חיים חפר- 'רבותי ההיסטוריה חוזרת, שום דבר לא אבד לא נשכח..'
בעולם התיאטרון יש ביטוי- 'אם ראית אקדח במערכה הראשונה, צפה שהוא יירה במערכה האחרונה'. על אותו משקל ניתן לצערנו לומר- אם ראית "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" בפסוק הראשון, צפה ל"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" בפסוק הבא, ורק כפי שניבא הנביא עובדיה, וכפי שראינו לאורך כל הדורות ובמיוחד לפני 80 שנה באירופה: '[ורק] וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ'.

(שמות תשפ"ג)