"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ".
מי שקרא את סופו של ספר בראשית לא ראה את זה מגיע. גם הפרשנים מזדעקים ושואלים- אחרי שיוסף מציל את מצרים ממוות ברעב, כיצד קם מלך חדש על מצרים שלא יודע את יוסף? רש"י מביא את דבריהם של רב ושמואל המייצגים שתי גישות שונות:
הראשונה- קם מלך חדש על מצרים. האבן עזרא מסביר שהמלך החדש אינו מזרע המלוכה. אם היה בנו של המלך הקודם, היה זוכר את יוסף ואת סיפור הצלת מצרים. הרש"ר הירש מרחיב שהמילה "ויקם" מכוונת לכך שמדובר במלך משבט אחר שהגיע וכבש את מצרים. המלך החדש לא מתעניין ביוסף ומטרתו להחליש את השבט החזק השני בשטח- בני ישראל.
השנייה- אותו המלך ונתחדשו גזרותיו, התנהג כאילו אינו יודע את יוסף. כשמסתכלים על הסיפור מנקודת מבט שאומרת שהתורה באה להזהיר וללמד אותנו לעתיד לבוא, יש משהו מוכר בגישה השנייה. כמה פעמים במהלך שנות הגלות הארוכות, הרגשנו שאנחנו כבר חלק ממשפחת העמים? שהמצב יציב ולא יכול להתדרדר ופתאום העם או המנהיג משנים דרכם והופכים את הכל?
אני חושב שנקודת המפנה אינה ב"ויקם מלך חדש על מצרים", או בשאלה אם זה מלך חדש או אותו המלך. המפנה בא בפסוק שלפני כן "וימת יוסף וכל אחיו". יוסף, בכריזמה האישית שלו ועם לא מעט השגחה אלוקית, יצר אמון אצל מלך מצרים. הוא בתמורה סמך עליו וראה כי טוב. בינתיים הגיעה משפחתו של יוסף והתקבעה בארץ. רעב כבד בארץ ובזמן שהמצרים מוכרים את רכושם האחרון ואת אדמתם למדינה, המשפחה הופכת לעם. ברגע שיוסף יועץ המלך מפנה את מקומו, העם החדש, העשיר והפורה הופך להיות איום.
בקשרים בין מנהיגים אין חברות ואמון אישיים- יש אינטרסים. בתחילת הדרך פרעה מטפח את בני ישראל בארץ גושן כי "יש בם אנשי חיל" וכעת כשיוסף איננו, הכוח הופך לאיום, האינטרס הפוך וכך גם היחס מתהפך.
מנהיגים רבים מתהדרים בכך שמנהיג אחר הוא "החבר הכי טוב שלנו" או "ידיד אישי", אמירות אלו מסוכנות כי המנהיג שלנו, המנהיג בצד השני או ההקשר יכולים להתחלף בכל רגע. אנו צריכים לדאוג בכל ממשק, מדיני או ארגוני לראות שלצד החיבור האישי, יש גם אינטרסים משותפים.
(שמות תשפ"ג)