אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])בתחילתו של דבר ובסופו של דבר, הכל מתנקז אל מקום אחד ואל מהות אחת – ירושלים. כל התפילות וכל התקוות, כל החלומות וכל המלחמות – הכל שואף אל מקום אחד – ירושלים.
לאחר שמדינת ישראל החזירה לו את חצי האי סיני, שאלו פעם את נשיא מצרים אנואר סאדאת מדוע הוא מתעקש כל כך על טאבה, שהייתה שטח ממש קטן בצמוד לאילת. הרי היא איננה איזה נכס אסטרטגי משמעותי למצרים. תשובתו לשאלה הזו הייתה פשוטה: אני זה עוד מטר בדרך לירושלים. טאבה ממש לא חשובה. העובדה שהחזרת טאבה למצרים היא עוד צעד אחד קטן בדרך לירושלים היא המשמעותית והחשובה בסיפור הזה.
מעל פסגת הר הצופים, ומפאתי תימן, מקצוות סיביר וממדבריות המזרח:
"אלפי דורות חלמתי עלייך,
לזכות, לראות באור פנייך
אלפי גולים מקצות כל תבל
נושאים אלייך עיניים.
באלפי ברכות היי ברוכה
מקדש מלך, עיר מלוכה"
[אביגדור המאירי]
כאשר נעמי שמר כתבה את המשפט "כִּי שְׁמֵךְ צוֹרֵב אֶת הַשְּׂפָתַיִם כִּנְשִׁיקַת שָׂרַף", לנגד עיניה עמד התיאור של הנביא ישעיהו: "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וַיַּגַּע עַל פִּי.." – פסוק המתאר חזון שהתגלה אליו, ובו שרף [מלאך] לוקח גחלי אש מעל המזבח ומעביר על שפתיו כדי לטהר אותן. מגע האש הזה גם צורב את השפתיים עד כדי כאב, אך גם מהווה מעין נשיקת נצח ואהבה לעיר הנצח.
מאז הגיע אברהם אבינו אל ירושלים בפעם הראשונה, ועד שהגיעו אליה הצנחנים בפעם האחרונה חלפו קרוב ל-4,000 שנה. 4,000 שנים שבהן לא פסקה ירושלים לצרוב את השפתיים ולו ליום אחד. חזרנו אליה וגורשנו ממנה, ושוב חזרנו ושוב גורשנו, ובליבנו ועל שפתותינו השבועה וההבטחה: "אם אשכחך – תשכח ימיני".
ח"ן שנים למלחמת ששת הימים וליום איחודה ושחרורה של ירושלים. וכמו לאורך כל ההיסטוריה היהודית – הכל הולך אל ירושלים, הכל כיוצא מירושלים, הכל קשור לירושלים, מקדש מלך עיר מלוכה.
מאז אברהם אבינו ולאורך כל הדורות, בכל פעם שניסינו לשוב אל עיר הקודש שלנו, תמיד קמו עלינו אויבים כאלו ואחרים שמגמתם אחת: למנוע מאיתנו לחזור הביתה. השמות התחלפו: פעם היו אלו הכנענים, הגירגשים, האמוריים, עמון, עמלק, פלישתים, אשורים, בבליים, פרסיים, עות'מאנים, צלבנים, עד האנגלים וכן הלאה. הרשימה ארוכה, והדבר המשותף היחיד לכל העמים והשמות הללו הוא אחד: למנוע מהעם היהודי לשוב אל ארץ ציון וירושלים, למנוע מהבנים לשוב לגבולם, לארץ מולדתם ולעיר קודשם.
לאורך אלפי השנים שמה צורב את השפתיים כנשיקת שרף – צורב, שורף, וכולו נשיקת אהבה ונחמה. חומר הריפוי לצריבה הזו הוא החיבור בין כל שבטי ישראל. התנאי לחיים ולקיום נצחי בירושלים הוא החיבור של "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו", שעושה את כל ישראל חברים-חברים.
ירושלים מאתגרת אותנו מאז ומתמיד, ומציבה לנו רף חברתי ומוסרי גבוה, רף של לכידות חברתית ואהבת אדם, רף של שלום אחווה ורעות: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ".
דורנו זוכה לפיקדון הזה ששמו ירושלים, פיקדון שדורות רבים יכלו רק לחלום עליו. ועתה, משהפיקדון בידינו, חובת השמירה והעברת המורשת לדורות הבאים מונחת לפתחנו, שומרי חומותיה של ירושלים בעת הזו.
