אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)כיתה ז'. אני עומד מול התלמידים שלי ומרגיש איך הפתיל שלי נשרף, אבל תכל'ס, אין לי כל כך מה לעשות. אני שומע כמה תלמידים מתכננים את בילוי אחר הצהריים שלהם בקניון 'מלחה', והם ימשיכו להתעדכן בקבוצת הווטסאפ שהקימו. שום מילה על זה שאחד מהתלמידים שלי לא נוכח בקבוצה הזו, וממילא אף אחד גם לא מתכוון להזמין אותו לבילוי המשותף.
בהפסקה אני קורא לשניים מהתלמידים שלי ומתחיל לתחקר אותם: "תגידו, מה נסגר? באמת אין לכם מושג מה אתם עושים? גמרתם את הנער…". הם מסתכלים עליי, ואז אחד על השני. ושוב עליי, במבט חלול שגורם לי להרהר אם הם עושים את עצמם או שבאמת אין להם מושג מה הם מעוללים. ואז אחד מהם עונה לי: "אבל המורה, אי אפשר להיות חבר שלו! באמת, ניסינו! הוא פשוט עושה דווקא". השני מוסיף: "באמת, הוא אחד המעצבנים שאי פעם פגשתי. כל הזמן מקלל ורב איתנו. חלאס, אין לנו כוח ליצור הזה. למה אנחנו צריכים לסבול אותו גם אחר הצהריים? עשינו משהו רע?"
הסתכלתי עליהם, והבנתי שהתמונה מורכבת יותר. לבד לא אוכל, אני חייב את ההורים של הילדים האלה איתי. ההורים ענו לי בנימוס. הכירו בחשיבות השיחה, ומסתבר שאף פעם לא יצא להם לדבר עם הילדים שלהם על העניינים האלו…
לפני שבוע קיבלתי מכתב במייל:
"שלום אבינועם. ראיתי אצלך פוסט בעניין וחשבתי לפנות אליך.
יש לנו ילדה מקסימה בכיתה ה'. לאחרונה שמנו לב בעלי ואני שבמקום לצאת אחר הצהריים עם החברות שלה, היא לא מפסיקה לראות סדרות ב'נטפליקס' וב'דיסני'. סדרה אחרי סדרה. כששאלנו אותה: 'למה את לא יוצאת קצת עם החברות שלך למרכז?' ענתה לנו שיש לכמה בנות מהשכבה קבוצת ווטסאפ והיא לא בה. כשביקשה להצטרף, החברות שלה התחילו לצחוק לה בפנים ואמרו לה: 'למה נראה לך שיצורה כמוך תהיה ביחד איתנו בקבוצה… באיזה סרט את חיה?'.
הרמתי טלפון למחנכת הכיתה, והיא אמרה לי שהיא מצטערת, אבל בכל מה שנוגע למה שקורה לאחר בית הספר – אין לה כל כך מה לעשות. היא מודעת לתופעה, דיברה באופן אישי עם הבנות, עדכנה את ההורים שלהם – ובכל זאת, התופעה ממשיכה. אין לה אפשרות, כך הסבירה לנו, להכריח את הבנות הללו לצרף את הבת שלי לכל פעילות שלא מתרחשת במרחב הבית ספרי, וקבוצת הווטסאפ היא אחת מהן.
התקשרתי לאמא נוספת, שלא הבינה מה אני רוצה ממנה: 'את רוצה שאני אכריח את הבת שלי להיות חברה של מישהי שהיא לא רוצה?'. ענתה לי. האמת? לא ידעתי אם היא עונה לי בצחוק או ברצינות. תגידי, גברת, את אמיתית? הבת שלך רוצחת את הנפש של הבת שלי, וזה באמת לא אכפת לך?
ויודע מה הכי כואב לי? שהאמא הזו נחשבת לאחת מהאימהות היותר מעורבות בקהילה. אחראית על מיליון מיזמים. איך זה יכול להיות שהיא לא שמה לב לזה שהבת שלה רומסת ומשפילה את הילדה שלי? איך היא ישנה טוב בלילה?
שלחתי הודעה מיוחדת לוועד הורים, ואמרתי להם שהתופעה הזו חייבת להיפסק. הוועד שלח איזו הודעה לקונית, אבל זה לא באמת עזר…. ועכשיו? אנחנו אובדי עצות, לא יודעים כל כך לאן לקחת את זה, ורק רואים איך הילדה שלנו קמלה לנו מול העיניים ולא יודעת את נפשה מרוב צער. אנחנו רואים מה עובר עליה וכמה היא סופגת, וזה ממש מטריד אותנו.
יש מה לעשות? האם אין למערכת החינוך שום דבר אמיתי לעשות עם התלמידות הללו ועם ההורים שלהן?"
