פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
נפנה כעת לתקופת הבית השני. הדמות הנשית המשמעותית ביותר בתקופה זו היא של המלכה שלומציון-אלכסנדרה, אשתו של המלך ינאי, אשר מלכה על יהודה החשמונאית בין השנים 67-76 לפנה"ס.
שלומציון היא המלכה היחידה בממלכה החשמונאית העצמאית (63-142 לפנה"ס). תקופתה נחשבת לתקופת שלווה ושגשוג, וזאת גם משום שהייתה פסק זמן של יציבות בין שתי תקופות מלאות מאבקים פנימיים. בעלה, המלך ינאי (76-103 לפנה"ס) אותו היא ירשה, ביסס והרחיב את הממלכה החשמונאית, אך הסתכסך עם הפרושים במלחמת אזרחים עקובה מדם. אחרי מותה של שלומציון בשנת 67 לפנה"ס, לא הגיע שקט, שכן שני בניה: יוחנן הורקנוס השני ויהודה אריסטובולוס השני נאבקו על השלטון (יוחנן בגיבוי יד ימינו, אנטיפאטרוס האדומי [האדומים גוירו ככל הנראה בכפיה בזמן יוחנן הורקנוס הראשון, אביו של ינאי], אביו של הורדוס, לימים מלך בובה בחסות רומא). מאבק זה הסתיים כאשר המצביא הרומאי פומפיוס כבש את הממלכה הסלווקית ולאחר שהתבסס בדמשק, כבש את ארץ ישראל (63 לפנה"ס) ומסר אותה לידי הורקנוס השני כשליט מטעם רומא ולמעשה לידי "האיש החזק" אנטיפאטרוס שאותו ירש לימים בנו, הורדוס.
המקור העיקרי ממנו אנו יודעים על שלומציון ופעולותיה הוא ההיסטוריון של בית שני, יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאוויוס) (בערך 100-37 לספירה) בשני ספריו: "מלחמות היהודים" ו"קדמוניות היהודים". כמו כן, יש מספר אגדות המופיעות בחז"ל על תקופתה ודרכה.
שלומציון הייתה אשתו של יהודה אריסטובולוס הראשון (103-104 לפנה"ס) בנו של יוחנן הורקנוס הראשון ונכדו של שמעון החשמונאי, האחרון בבני מתתיהו, שבימיו קמה מדינת יהודה העצמאית (142 לפנה"ס). אריסטובולוס הכתיר את עצמו למלך (אביו וסבו היו נשיאי יהודה) ואחרי מותו שלומציון אלמנתו שיחררה מהכלא את אחיו אלכסנדר ינאי, לו נישאה, והוא הפך למלך יהודה. ינאי כבש איזורים נרחבים בארץ ישראל ובעבר הירדן, חיזק את כוחו גם בחקיקה ובמנהל והסתכסך במלחמת אזרחים עקובה מדם עם החכמים הפרושים. לפני מותו הוא העביר את המלוכה לאשתו, ולא לאחד מבניו' וכתוצאה מכך השליט החשמונאי לא היה עוד גם כהן גדול. הכהונה ניתנה על ידי שלומציון לבנה הבכור יוחנן הורקנוס השני. בצוואתו לשלומציון ייעץ לה ינאי על פי יוספוס:
"כשתשוב לירושלים כמי ששב מניצחון מפואר, תעניק מידת מה של שלטון לפרושים: שכן ישבחוה הללו בשכר הכבוד [שתחלוק להם] ויעוררו עליה את חיבת העם […] הבטיחי [להם] שלא תבצעי שום דבר במדינה בלי [שמיעת] חוות דעתם. אם כך תדברי אליהם, אזכה לקבורה מפוארת מידם משהייתי זוכה מידך, שכן לאחר שיהא בידם לעשות כך, לא ירצו לפגוע לרעה בגופתי. ואת תמשלי לבטח" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, תרגם מיוונית: אברהם שליט, כרך ג', ירושלים: מוסד ביאליק, 1963, סעיפים: 404-401, עמ' 109).
בחז"ל מופיעה גרסה שונה (על ניתוח הדמיון והשוני בין הגרסאות ראו את: טל אילן, "צוואת ינאי", בתוך: טל אילן וורד נועם, בין יוספוס לחז"ל, כרך א – האגדות האבודות של ימי הבית השני, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 2017, עמ' 317-308) ומאוד ידועה של צוואת ינאי לשלומציון: "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה [=לאשתו]: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (בבלי, סוטה, כב, עמוד ב). רש"י במקום מפרש את הדברים כך:
"אל תתיראי מן הפרושין – שהפרושין היו שונאין אותו לפי שהרג מן החכמים הרבה ונהפך להיות צדוקי כדאמר בקידושין (דף סו). וכשמת היתה אשתו יראה מהן שלא יעבירו המלוכה מבניה והיתה אומרת לו לבקש מלפניהם עליה ואמר לה אל תתיראי מן הפרושין שצדיקים הן ולא יגמלוך רעה ולא לבניך שלא חטאו להם".
מתוך המקורות הללו עולה שהפניה של שלומציון לעבר הפרושים לעומת ינאי שנלחם איתם, נבעה מסיבות אופורטוניסטיות של חיזוק הלגיטימיות לשלטונה. אולם בניגוד לחז"ל, שם, כפי שמסביר רש"י ("שצדיקים הם ולא יגמלוך רעה ולא לבניך שלא חטאו להם") היחס לפרושים הוא חיובי, הרי שאצל יוספוס, היחס לפרושים שאותו מביע ינאי יותר שלילי.
בכל מקרה, שלומציון אכן כרתה ברית עם הפרושים והעבירה להם סמכויות לא מבוטלות שסייעו לה לייצב את שלטונה ולזכות בלגיטימיות של העם ושל החכמים, אחרי השנים המסוכסכות של ינאי.
(וארא תשפ"ג)
