אתגר הגיור יג': הדרישות מהמתגיירים

תולדות הגיור בישראל-תקופה שלישית, תקופת חז"ל (המשך): הדרישות ההלכתיות מהמתגיירים כדי להפוך ליהודים א'-גיור, טבילה, בית דין

בשלהי הבית השני, כפי שראינו לפני שני טורים, מתוך מקורות שונים כמו יוסף בן מתתיהו וחז"ל בפרשת בית מונבז והלני בבבל, נראה שהגרים הגברים נדרשו להתגייר, אך לא נאמר שזה היה תנאי לעצם הגיור, אלא חלק מהתהליך. במקורות החיצוניים גם לא נאמר דבר על חובת טבילה (משה סמט, "הגיור במאות הראשונות לספירה", בתוך: אהרון אופנהיימר, ישעיהו גפני ומנחם שטרן (עורכים) יהודים ויהדות בימי בית שני המשנה והתלמוד, ירושלים: יד בן צבי, 1993, עמ' 343-316). לעומת זאת, במשנה נאמר במפורש שבית שמאי ובית הלל הסכימו שגוי שרוצה להצטרף לעם ישראל צריך לטבול, כי הגויים עובדי האלילים הם טמאים (משנה, עדויות, ה, ב).

אחד המקורות הראשונים לאחר חורבן בית המקדש לדרישות מהגר היא הגמרא במסכת יבמות:

"תנו רבנן [=שנו חכמים]: גר שמל ולא טבל – רבי אליעזר אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו, שמלו ולא טבלו; טבל ולא מל – ר' יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות, שטבלו ולא מלו; וחכמים אומרים: טבל ולא מל, מל ולא טבל – אין זה גר, עד שימול ויטבול" (תלמוד בבלי, יבמות, מו, עמוד א').

המחלוקת בין גדולי התנאים בתקופת יבנה בדור של תלמידי רבן יוחנן בן זכאי (תחילת המאה השנייה לספירה) היא האם יש חובה שהגר גם ימול וגם יטבול, או שבדיעבד, הוא יכול להסתפק במילה ללא טבילה או בטבילה ללא מילה? במקום אחר בתלמוד מופיעה דעתו של רבי יהודה הנשיא (רבי) מחבר המשנה: "רבי אומר: 'ככם' [=מסתמך על הפסוק בבמדבר, טו, טו: "חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה'"]  – כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם [רש"י: זריקת דמים על המזבח], אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים" (תלמוד בבלי, מסכת כריתות דף ט עמוד א). כלומר, כדי שלא-יהודי יוכל להיחשב ליהודי הוא צריך גם מילה וגם טבילה וגם הקרבת קרבן ("הרצאת דמים"). בעיניי רבי, עם ישראל במעמד מתן תורה בסיני ("ברית") עבר בעצם גיור. דומה אפוא שבזמן שהיה הבית והקריבו קרבנות, גם מי שהתגייר היה צריך להקריב קרבן. במקומות אחרים נאמר שמדובר בקן ציפורים (תוספתא שקלים, ג, כב).

לדעת סמט, בדורות שאחרי החורבן, נוצרה בעולמם של  חז"ל "פורמליזציה של הגיור" באמצעות טקסי כניסה/מעבר פורמאליים כמילה וטבילה (סמט, שם, עמ' 322). אחד מההיבטים הפורמליים הללו היה הכנסת הפן המשפטי, דרך העמידה של המתגייר בפני הרכב של שלושה חברי בית דין ובנוכחות שני עדים. כבר במחצית השנייה של המאה השנייה אנו נתקלים בתופעה זו:
"תנו רבנן: 'ושפטתם צדק כין איש ובין אחיו ובין גרו' ( דברים א טז) מכאן אמר ר' יהודה , גר שנתגייר בבית דין הרי זה גר, בינו לבין עצמו אינו גר. מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי. אמר לו ר' יהודה יש לך עדים ? אמר ליה לאו. יש לך בנים? אמר לו הן. אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך" (תלמוד בבלי, יבמות, מז, עמוד א').

במדרש תורת כוהנים (קדושים, ח, א, מובא אצל סמט, שם, עמ' 325) נאמר שחובת הגיור בפני עדים היא רק בארץ ישראל ולא בבבל. מספר דורות מאוחר יותר, קבע רבי חייא, תלמידו של רבי יוחנן, מחכמי ארץ ישראל במאה השלישית שגיור צריך הרכב של שלושה כמו בבית דין: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גר צריך ג', משפט כתיב ביה" (שם, יבמות, מו, עמוד ב'). יש צורך גם בעדים. "אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, הלכה: בין בארץ בין בחוץ לארץ – צריך להביא ראיה. (שם, יבמות, מז, עמוד ב). על פי מספר מקורות תלמודיים חשיבות השלושה כבית דין היא בעיקר בטבילה (יבמות, מו, עמוד ב' ועוד).

אלא שגיור, טבילה ועמידה בהרכב של בית דין, לא היו הדרישות היחידות על מנת שהגיור יהיה תקף. בגיליונות הבאים נעסוק במניעי המתגייר ובחובת קבלת המצוות.

(צו תשפ"ב)