גאולה ללא 'פחד השבועות'

 

המפנה הגדול, שגרם לרבנים חשובים לצאת בהכרזה כי "סר פחד השבועות" הגיע לאחר שלוש החלטות בינלאומיות הקשורות באימוץ הצהרת בלפור

"לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי ־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י ה' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" [ו- ו-ז]. על פסוקים אלה נאמר בירושלמי – "מנין לארבע כוסות בפסח א"ר יוחנן כנגד ארבע גאולות: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" [פסחים פ"י ה"א]. מסביר הרב ברוך אפשטיין בעל "תורה תמימה" כי החסרת המילה "לשונות" בצמוד למילה 'גאולה' בירושלמי איננה טעות. שהרי אילו מדובר רק בלשונות גאולה ולא בגאולה עצמה, אין צורך להודות בארבע כוסות. לכן, לדעתו, כוונת הירושלמי לארבעה סוגי גאולה המחייבים ארבע הודאות. "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", הכוונה להקלת העבודה. 'והצלתי' – הכוונה להצלה מעבודה. 'וגאלתי' – פירושו הבטחה לגאולה שלמה. 'ולקחתי' – זוהי ההתעלות של העם להיות עם ה'. מדוע לא תיקנו כוס חמישית על הכתוב 'והבאתי' אתכם אל הארץ [פסוק ח'] הרי ההבאה לא"י, אין לך גאולה גדולה מזו? על כך עונה בתורה תמימה: "מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים, אי אפשר לישא כוס יין על זה ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחדת לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקווים לביאתו ולתחיית האומה והארץ".

הרב אפשטיין בוודאי התכוון לפולמוס שהיה בימיו אודות "שלוש השבועות"- מושג האומר, שאסור להקים מדינה יהודית לפני ביאת המשיח. הדברים מובאים במסכת כתובות בשם ר' יוסי בר חנינא: "שלש שבועות הללו [בשיר השירים] למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי" [קיא' א']. הגמרא עוסקת שם בדברי רב יהודה שאמר כי אסור לעלות לא"י, מפני שהוא סובר כר' יוסי בר חנינא, שיש איסור לעלות בגלל 'שלוש השבועות'.

במשך שנים השתמשו רבנים אנטי ציונים בדברי הגמרא הזו כציווי אלוקי שלא לנסות לקרב את הגאולה. הם הסתמכו בין היתר על דברי הגמרא בהמשך: "אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה [שלא 'לעלות בחומה' – י.ס] מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה". לעומתם, היו רבים אחרים שאמרו כי דברי הגמרא הללו אינם להלכה, אלא דברי אגדה. הוכחה לכך, שכל בעלי ההלכה המובהקים כמו הרמב"ם, הרי"ף הטור והשו"ע לא התייחסו בספריהם לשבועות.

המפנה הגדול, שגרם לרבנים חשובים לצאת בהכרזה כי "סר פחד השבועות" הגיע לאחר שלוש החלטות בינלאומיות: א. הצהרת בלפור 1917- החלטת ממשלת בריטניה להקים בית לאומי לעם היהודי בא"י. ב. הצהרה זו אומצה בידי ועידת סן-רמו 1920 – ועידה של 'מדינות ההסכמה' – ראשי המחנה המנצח במלחמת העולם הראשונה, שהטילה על בריטניה לקיים את הצהרת בלפור באמצעות מנדט זמני. ג. בעקבות החלטה זו, אימץ 'חבר הלאומים' – ארגון כלל מדינות העולם את ההחלטה באופן רשמי בשנת 1922.

לאחר החלטת ועידת סן-רמו כתב ר' מאיר שמחה בעל ה'אור שמח' את הדברים הבאים: "כעת הסב ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסן-רמו ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל וכיוון שסר פחד השבועות וברישיון המלכים, קמה מצוות יישוב א"י ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה למקומה. מצווה על כל איש לסייע בכל יכולתו לקיים מצווה זו" [אוצר הארץ, ת"א, תרפ"ד ע' פג].

מיד לאחר הקמת המדינה חל מפנה נוסף ושורה של רבנים חרדים חתמו על 'קול קורא', אותו מכנה הרב ד"ר מאיר רפלד ז"ל "נדבך נוסף לבניינה של חומת המגן, הבולמת את השפעת שבועת החומה" [דף שבועי מספר 43, אונ. בר-אילן] וביניהם הרבנים פרנק, סרנא, סורוצקין ווכטפויגל- ראש ישיבת מאה שערים (!) הרב טיקוצ'ינסקי  רש"ז אוירבך ובסך הכול 150 רבנים, שהכירו במשמעות של מדינת ישראל כ"אתחלתא דגאולה" והתרחקו לחלוטין מהעמדה העקרונית האנטי ציונית.

הרב אפשטיין עצמו, שכתב ב'תורה תמימה' על הגאולה החמישית, יכול היה רק לחלום על מדינה יהודית בא"י. הוא עצמו הצטרף לתנועת 'המזרחי' ושאף לעלות לארץ, אך נפטר בתקופת השואה. כמו גיסו הנצי"ב ואחיינו, הרב מאיר בר-אילן, פעל למען עליית יהודים לארץ ישראל, על מנת להגשים את חזון הגאולה.

(וארא תשפ"ג)