יעקב ספוקויניפרשתנו נפתחת בתיאור יציאתו רבת הרושם של יעקב מבאר שבע לחרן. תחילת יציאתו אינה מלווה בתיאור רגשי. אולם, בהמשך לומדים על ביעותי לילה הפוקדים את יעקב הבורח מפני עשיו. יעקב חולם חלום גאולה ומיד אחריו נודר נדר ומבקש מה' שישמור עליו בדרך ומסיים: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים" [כח' כא']. הרמב"ן מסביר כי יעקב לא מתנה תנאי אלא אומר כי רק כשישוב ארצה יוכל לעבוד את ה' כנדרש. יעקב ממשיך בדרכו ומגיע לבאר בשדה, ופוגש שלושה עדרי צאן. מדוע מאריך הכתוב בסיפור? שואל הרמב"ן, ומשיב: "להודיענו כי 'קווי ה' יחליפו כוח' [ישעיהו מ' לא'] ויראתו תיתן עוז, כי הנה יעקב בא מהדרך והוא עייף. ויגל לבדו את האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים". כלומר, הבטחת ה' והנדר שנדר, נתנו ליעקב תקווה וכוח כי יֵרֵד מהארץ רק באופן זמני, לטובת מטרה חשובה. אם יזכור תמיד מהי המטרה, יוכל להחזיק מעמד בקשיי הגלות. מהי אותה מטרה? מביא הרמב"ן את המדרש בבראשית רבה כי הבאר ירמוז לבית המקדש ושלושת העדרים לשלושת הרגלים בהם יעלו עולי הרגל לירושלים.
בריחת יעקב זו מזכירה את הבריחה ההמונית של יהודי מזרח-אירופה מהפוגרומים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. אם בתחילת המאה עוד חלמו היהודים על השתלבות, באו הפוגרומים, 'הסופות בנגב' [1881- 1884] והמצוקה הכלכלית הנוראה וחוללו מהפך בחשיבה היהודית. עד לסוף המאה ה-יט' היגרו כ-764,000 יהודים מרוסיה למערב. עד למלחמת העולם הראשונה, עזבו עוד כ-1.6 מיליון יהודים. רובם המכריע הגיע לארה"ב. מיעוטם באו לא"י.
המשורר המשכיל יהודה לייב גורדון [יל"ג], כרבים מבני דורו, ראה בעידן הנאורות, סוג של גאולה בגולה. בשירו 'הקיצה עמי' [1866] כינה את אירופה המשכילה בשם 'ארץ עדן': "אֶרֶץ עֵדֶן זֹאת הֵן לָךְ תִּפָּתֵחַ, בָּנֶיהָ 'אָחִינו' לָךְ יִקְרְאוּן עָתָּה. עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ, לָמָּה מִנֶּגֶּד לָהֶם תֵּלֶך אָתָּה?"
ואילו בזמן הפוגרומים [1881] כתב את השיר 'בנערינו ובזקנינו נלך': "הַסָּעַר מִתְחוֹלֵל, יֵהֹם הָרוּח, מַיִם זֵידוֹנִים עַד צַוָּאר הִגִּיעוּ, אַל תִּירָא, יַעֲקֹב, אַל נַפְשְׁךָ תָּשׁוּחַ. רִבְבוֹת אָדָם לַטֶּבַח לֹא יַכְרִיעוּ! מִן הַסְּעָרָה קֹרֵא קוֹל אֱ-לֹהֵינוּ, נֵלֵךְ בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ. נַחֲזִיק בֶּאֱ-לֹהִים, דָּתוֹ אַל נַעֲזֹבָה, וּשְׂפַת קָדְשׁוֹ אַל תִּשּׁכַח מִפִּינוּ, רָאִינוּ רָעָה עוֹד נִרְאֶה גַּם טוֹבָה, עוֹד נִחְיֶה בָּאָרֶץ כַּאֲשֶׁר חָיִינוּ; אִם גָּמַר הָאֵ-ל כִּי עוֹד נַחֲזִיק פֶּלֶךְ –בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ."
יל"ג לא אמר 'לאן נלך' ולמעשה הציע בשירו 'אחותי רוחמה' להמיר גולה אחת בגולה אחרת: "קוּמִי נֵלֵכָה, הָהּ בֵּית אֵם אוֹהָבֶת, לֹא אוּכַל אֲבִיאֵךְ בֶּטַח לָשָׁבֶת: אֵם אֵין לָנוּ וּבְבֵיתָהּ לֹא נָגוּרָה, לִמְלוֹן אוֹרְחִים אַחַר לָלוּן נָסוּרָה, עַד יַחְמֹל עָלֵינוּ אָבִינוּ – שָׁמָה נֵשֵׁב וּנְחַכֶּה, אֲחוֹתִי רֻחָמָה."
אחד המהגרים למערב היה ד"ר חיים ויצמן, שהאמין בצורך לנצל את שעת הרצון לטובת שיבה לציון. בזיכרונותיו סיפר: "כמעט מהיום שעמדתי על דעתי זכורה לי המהומה, מנוסת-הבהלה מבית-הסוהר הרוסי, נחשול ההגירה העצום שסחף מאות אלפי יהודים מבתי-מכורתם לארצות רחוקות מעבר לימים. בנערותי הייתי עד-ראייה להתרוקנותן של עיירות שלימות וערים. אף את משפחתי תקפה פעם קדחת זו… ואע"פ שהחלטנו לבסוף לא לנוּד, היו בני-דודים ודודים וקרובים-רחוקים יותר לעשרות, שאחזו דרכם מערבה. לאחר שנים רבות, בשנת 1921, כשביקרתי לראשונה באמריקה כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונערכה לכבודנו קבלת-פנים המונית בבית-האופרה של מאנהאטן בניו-יורק, היו שם שני מדורות שלמים של יציע עם סרט ארוך עליהם ועליו הכתובת: ‘קרוביו של ד"ר וייצמן’. יש לי הרושם, שכמה מן הקרובים האלה הם באמת רחוקים מאד". ויצמן היה בין אלה שאמרו להם, "לא עוד מלון אורחים, אלא בית לאומי לעם היהודי בא"י", ירידה לצורך עלייה!
Yaakovspok1@gmail.com
