האנשים שפתחו את שערי העליה

פרנץ קפקא, באחד מסיפוריו "לפני החוק", מתאר את דמותו של בן כפר היושב לפני שער החוק ומבקש רשות כניסה. בן הכפר לא מעז להיכנס דרך השער וממתין לקבלת האישור משומר הסף. השומר אומר שאין הוא יכול להרשות לו להיכנס. בן הכפר מחליט לשבת ולהמתין בצד השער, בתקווה שיום אחד הוא בכל זאת יקבל אישור להיכנס והשער ייפתח. מפעם לפעם הוא מנסה לשדל ולרכך את לבו של השומר בתחבולות ובהפצרות שונות, כדי שיאפשר לו לעבור, אך ללא הועיל. כך חולפות להן השנים, בן הכפר מזדקן, והשער נותר סגור כשהיה. והנה הגיעה שעתו למות, ממש לפני מותו, בן הכפר פונה אל השומר, ומבקש לדעת כיצד ייתכן שבמשך כל אותן השנים, שום אדם לא ביקש להיכנס אל תוך החוק חוץ מלבדו? "כניסה זו נועדה רק לך", עונה לו השומר, "ועכשיו אני עומד לסגור אותה".

מדינת ישראל חרטה על דגלה במגילת העצמאות ש"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". על אף שהשער של מדינת ישראל היה פתוח לרווחה כמעט לכולם היה נראה ששערי העלייה נותרו נעולים בפני יהודי אתיופיה. הרבנות הטילה ספק ביהדותם. מפעם לפעם היו ניסיונות לשדל ולרכך את לבם של שומרי הסף בתחבולות ובהפצרות שונות בכדי לאפשר את פתיחת השער לפניהם אך ללא הועיל. השומר גרר רגליים, המציא תירוצים, הפחד הביס את האהבה והשער נותר סגור.

בניגוד לרוח הקודרת והפסימית שאופפת את המשל הקפקאי, הסיפור של יהודי  אתיופיה הצליח להפוך לסיפור הצלחה, מלא באופטימיות, שוויון וערבות הדדית, הודות לאנשים אמיצים, מלאי תעוזה וגבורה, עם לב יהודי גדול, שהצליחו להרחיב את גבולות התפיסה העצמית היהודית והביאו לפתיחת שערי העלייה של ארץ ישראל. זהו סיפורם הבלתי ייאמן של יהודים אתיופים "משוגעים" ויהודים אמריקאים "משוגעים" שנאבקו ביחד, למען עליית יהודי אתיופיה. המאבק חובק העולם התנהל בישראל, באתיופיה, בארצות הברית ובכל מדינות העולם. הוא התקיים ברחובות ובמשרדי הממשלה, בדירות קטנות של פעילים חסרי כל ובלשכות המפוארות של מנהיגי העולם. הם הפעילו לחץ על ממשלת ישראל ויצאו למאבקים ציבוריים בארץ וברחבי תבל. כל זאת על מנת שיהודי אתיופיה יוכרו כיהודים וכדי ששערי העלייה ייפתחו בפניהם. סיפורם של האנשים שפתחו את שערי העלייה בפני יהודי אתיופיה כמעט לא סופר וגבורתם כמעט לא נודעה. לצערי בשנים האחרונות גורמים שונים מנסים לקחת את הסיפור האופטימי הזה, להתנצחות בין הצדדים השונים.

יהודי אתיופיה חזרו בתשוקה לארץ ישראל, וזהו סיפור הגבורה – אף אחד לא הביא אותם, אבל ללא המבצעים ההרואיים של מדינת ישראל נס זה לא היה מתרחש. בזכות גברים ונשים שהצליחו לצאת מעולם ההרגלים שלהם והיו מסוגלים מסוגל לראות דרך עינו של האחר מתוך פרספקטיבה שהיא מעבר לניסיון החיים העכשווי שלהם. זה הדבר שיצר את נס קיבוץ הגלויות.

ידוע המדרש על שני אחים שאהבו איש את רעהו, האחד נשוי והשני רווק, וקיבלו בירושה מאביהם חלקת אדמה. האח הרווק דאג לאחיו הנשוי. הוא קם בלילה והעביר לו עשר אלומות שיבולים משלו, בכדי שיוכל אחיו להתפרנס בכבוד. האח הנשוי אף הוא דאג לאחיו הרווק, קם בלילה והעביר לו עשר אלומות שיבולים גם הוא. למחרת בבוקר התפלא כל אחד מן האחים לראות שלא חסרה בערמת האלומות שלו אף אלומת שיבולים. כך נהגו האחים גם למחרת, ואילו בלילה השלישי נפגשו שני האחים בחצי הלילה באמצע הדרך, עם אלומות השיבולים שרצו להעביר איש אל אחיו. מספרים, כי במקום בו נפגשו שני האחים קמה העיר ירושלים.

לפני מספר חודשים התקיים ערב הצדעה, בשיתוף ארגונים שונים, וגם אנחנו היינו שותפים (הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו) ביוזמת ובהובלת שמואל ילמה מייסד "פורום ירוסלם". הערב נועד להעניק אות הכרה, הוקרה והצדעה לגיבורי וגיבורות ישראל. בערב זה למדנו שישנם גיבורים רבים, ממיטב בניו ובנותיו של העם היהודי, מאירופה, מאוסטרליה מאתיופיה וכמובן ממדינת ישראל, שידועים ושאינם ידועים, בשל חלקם המרכזי בהעלאתם של יהודי אתיופיה לישראל. הם דאגו מאוד האחד לשני. הם ידעו להיות חכמים ולא רק צודקים. הם סיכנו את חייהם, את ממונם ואת משפחתם רק בשביל דבר אחד – לעזור ליהודים, ולא משנה מה צבעם, מאיפה הם, ומהם עמדותיהם הפוליטיות. זה מה שפתח את שערי הכניסה לארץ ישראל.

הסיפור האתיופי מלמד אותנו, במיוחד ביום ההולדת ה- 75 של מדינת ישראל, ששערי הלב פתוחים, רק צריך לדעת איך להיכנס לשם. יש להעז ולא לחשוש. הסוד הוא לדבר זה עם זה במקום לדבר זה על זה. כל מי שיש להם תודעה היסטורית יהודית אמורים לדעת שמעשיהם מקרבים אותנו לבניין בית המקדש. כל מעשה אחר, גם אם צודק, מרחיק אותנו משם. ראו הוזהרנו. תחי מדינת ישראל.

(תזריע מצורע תשפ"ג)