הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
אף יצירה רוחנית אינה מקורית לגמרי; כל יצירה שואבת השראה ורעיונות מיצירות שקדמו לה
"אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח", אמר קהלת – אבל בימינו נראה שרבים חולקים על כך. המושג "קניין רוחני", שהתחדש בדורות האחרונים, יוצא מנקודת הנחה שלאנשים יכולה להיות בעלות לא רק על נכסים חומריים, אלא גם על נכסים "רוחניים" – כמו יצירות, סיפורים, שירים ואפילו רעיונות. לתפיסה זו, אם יצרתי איזו יצירה חדשה, הרי אני הבעלים לא רק של החומרים הפיזיים בהם היא מתגלמת (כמו הספרים או הדיסקים), אלא גם של עצם היצירה. אם מישהו אחר רוצה לעשות שימוש ביצירות וברעיונות שלי, עליו לשלם לי או לקבל ממני רשות.
עכשיו, עצם הרעיון הזה הוא כבר בעייתי. מובן מדוע אפשר לתבוע בעלות על קניינים חומריים – משום שהם מצויים בכמות מוגבלת, ואם מישהו ייקח ממני חפץ, אני אשאר בלעדיו. לעומת זאת, עולם הרוח הוא בלתי מוגבל. גם אם אנשים אחרים משתמשים ברעיונות שלי, הם לא מחסרים ממני דבר – גם אני יכול להמשיך להשתמש בהם באותה מידה, כמו אש שמדליקים ממנה ואינה מתמעטת. כמו כן, אף יצירה רוחנית אינה מקורית לגמרי; כל יצירה שואבת השראה ורעיונות מיצירות שקדמו לה, באופן מודע או לא מודע, ובין יצירות שונות תמיד יהיו קווי דמיון. אין אפשרות "לחתוך" ולקבוע איפה מתחילה יצירה מקורית ואיפה זה המשך ורצף של יצירות אחרות. זאת בניגוד לחפצים גשמיים שיש להם גבולות מוגדרים ביותר. ניסיונות לקבוע הגדרות משפטיות מדויקות לדברים אלה מובילות לאבסורדים ולסיבוכים חסרי היגיון.
מובן הרצון להגן על יוצרים מפני האפשרות שמישהו אחר יעתיק את יצירתם וימכור אותה במקומם לשם רווח. אבל הרצון הזה תפח בזמננו לממדים מפלצתיים ובלתי פרופורציונליים. אנשים נדרשים לשלם לפעמים מאות שקלים עבור הזכות לצטט שתי שורות משיר בספרם. חברות טוענות לבעלות על שמות או יצורים שמופיעים אצלם, ואוסרות על שימוש בשמם של יצורים אלה ביצירות אחרות בלי רישיון. מפתחי תוכנה חשופים לתביעות אם יתברר שאיזה פיתוח שלהם היה דומה מדי לפטנט רשום נידח כלשהו.
הגישה הדרקונית הזו לקניין הרוחני נועדה רק כדי לחלוב כסף מאנשים, והיא מצמצמת את היצירתיות ומגבילה אותה ללא הצדקה. מן הראוי לצמצם את ההגנה לממדיה המקוריים, ולשחרר את עולם הרוח כדי שהאנושות כולה תוכל ליהנות ממנו וליצור בו בחופשיות.
(בא תשפ"ג)
