הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)סיפורי התנ"ך עשירים בדימויים, שרבים מהם נחקקו עמוק בתת-מודע הקולקטיבי של האנושות: עץ הדעת, הנחש הקדמוני, תיבת נח, קריעת ים סוף ועוד. בפרשתנו מופיע הסנה הבוער ואיננו אוכל, שהפך גם הוא לסוג של סמל אוניברסלי, דימוי שמעורר את הדמיון ודוחף את האדם לחפש את משמעותו.
אחת הבעיות של דורנו שטוף-המדע היא הנטיה לבחון כל סיפור במשקפיים ריאליות, אמפיריות – קרה או לא קרה, אמיתי או לא אמיתי. מתוך גישה כזו ניגשים גם לסיפורי התורה, ומעלים שאלות "מדעיות" כמו: איך יתכן שהנחש דיבר? האם קריעת ים סוף היתה אירוע של גאות ושפל? האם יש עדויות ארכאולוגיות ליציאת מצרים? וכיוצא בזה. אפשר אמנם לדון בשאלות אלה, ולפעמים יוביל הדבר לתשובות מעניינות, אולם חשוב לזכור שמטרתה העיקרית של התורה היא לא לתאר עובדות אלא לספר סיפור – סיפור שתפקידו הוא לפעול ולהשפיע על הקוראים והשומעים אותו. לאמור, זירת ההתרחשות של סיפורי התורה אינה בחפירות הארכאולוגיות, אלא בתוך הנפש שלנו.
כאשר אנו קוראים על הסנה הבוער למשל, השאלות שעלינו לשאול את עצמנו הן לא "איך זה יתכן מבחינה מדעית", אלא מה הדימוי הזה מסמל עבורנו. מה מייצג הסנה? מה מייצגת האש? מדוע דווקא בצורה זו נגלה ה' למשה? פענוח הדימויים בהם משתמשת התורה אמור להיות דומה יותר לפתרון חלומות, שכפי שידוע, החזיונות והמראות המופיעים בהם אינם אלא ייצוג לכוחות ותהליכים עמוקים בנפש.
כך גם לגבי סיפורים כמו המבול ויציאת מצרים. סיפורים אלה השפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, ובעקבות זאת על כל התרבות שצמחה על בסיסם. הדימויים של תיבת נח, היונה ועלה הזית, הקשת בענן, עשר המכות, הים הנקרע לשניים ועוד, הפכו לחלק מה"ריהוט" הבסיסי של התודעה שלנו, לאבני יסוד שאין אדם שלא מכיר אותם ומושפע מהם, בין אם הוא מאמין בהתרחשותם ההיסטורית ובין אם לא.
האם זה אומר שאותם סיפורים לא קרו "באמת"? חלילה. הם בוודאי קרו גם במציאות "הרגילה", "הריאלית". אבל זה לא מה שחשוב. כלשון חז"ל, "מאי דהוה הוה" – מה שהיה היה, ומה הטעם לעסוק בו יותר מדי. מה שחשוב עבורנו הוא ההווה, ובהווה קיימים עבורנו כל אותם סיפורים בתודעתנו, ופועלים עליה את פעולתם.
(שמות תשעח)
