פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
דבורה שונה משאר השופטים המתוארים בספר שופטים. היא המנהיגה-אישה היחידה לעומת כל השופטים שהיו מנהיגים גברים. היא מנהיגה צבאית כמוהם אך גם נביאה ושופטת. היא גם מלכדת חלקים נרחבים בעם ולא שבט או שבטים בודדים. בתקופתה ממוגרים הכנענים סופית, ובכך דבורה מסיימת את מה שהחל בו יהושע בכיבוש הארץ ובמידה מסויימת מקבילה אליו.
דבורה שונה מכל הגיבורות הנשים האחרות בכך שהיא מתפקדת כמנהיגת ומצילת האומה. היחידה הדומה לה בהיבטים מסוימים היא אסתר. אולם, אסתר פועלת בדרך "נשית" מסורתית: פיתוי והשפעה על הבעל-אחשוורוש מתוך הארמון, ואילו דבורה עצמאית ופועלת בשטח.
אחד ההיבטים הבולטים בדמותה של דבורה הוא היותה משוררת. דבורה כמו מרים היא נביאה-משוררת, כשיש זיקה בין השתיים בהשראה הא-לוהית. שירת דבורה (שופטים, פרק ה') עשירה בתכנים ובאמצעים אמנותיים כגון דימויים, חריזה, חזרה להעצמת הדברים, ניגודיות ועוד. השירה מקיימת דיאלוג בין דבורה לבין הקהל לו היא שרה. היא מעמידה במרכז דמויות נשיות: דבורה, יעל, אם סיסרא (רונית שירן, דמותה הספרותית של דבורה ומאפייני מנהיגותה על פי שופטים ד-ה, עבודת דוקטור, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ו, פרק ב'). שירן מביאה את מאיירס בספרה Discovering Eve מ-1988, המצביעה על בסיס ממצאים ארכיאולוגיים שבתקופת השופטים הנשים היו מעורבות בחיי הקהילה מבחינה כלכלית, פוליטית, חברתית ודתית (שירן, שם: 86-85). הן גם יצרו מסורת של שירת ניצחון בעל פה ששירת דבורה היא מפסגותיה.
דמותה הספרותית של דבורה מציבה במרכז את היותה "האם הלאומית הראשונה". היא מנהיגה את הצבאות של ששה שבטים מבנימין בדרום ועד נפתלי בצפון. היא פונה למנהיגים "שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (פסוק ג'). מתארת את עצמה כמצילת העם: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ, עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (פסוק ז'). היא מנהיגה את שרי יששכר: "וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר, עִם-דְּבֹרָה" (פסוק טו). היא מציינת בהרחבה בנוסף לתפקידה המרכזי גם שתי דמויות מנוגדות של נשים: יעל הזוכה לתיאור מפורט של פעולתה הכה חשובה, ערמומית ונועזת בהריגתו של שר הצבא הכנעני סיסרא, לעומת אימו של סיסרא הפסיבית והמדמיינת דמיונות שווא:
"תְּבֹרַךְ, מִנָּשִׁים–יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי: מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל, תְּבֹרָךְ. מַיִם שָאַל, חָלָב נָתָנָה; בְּסֵפֶל אַדִּירִים, הִקְרִיבָה חֶמְאָה. יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה, וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים; וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ, וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב: בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפָל, בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא- מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו" (פס' כד-כח).
השירה מעצימה את דמותה של דבורה כמנהיגה כריזמטית מהדגם המעצב או המתמיר (transformational leader) שמעורר השראה והתלהבות והעצמה של המונהגים מתוך תפיסת חזון והשפעה רגשית ולא רק שכלית. בכך שונה המנהיג מהדגם הזה מהמנהיג המתגמל (transactive leader) שפועל יותר באופן ביורוקרטי-רציונלי של תגמול על הישגים. על פי הגישה המצבית למנהיגות, המנהיג הכריזמטי-מעצב צומח במיוחד בזמני משבר עמוק, כשיש צורך במנהיגות יותר מעוררת השראה וסוחפת (מיכה פופר, מנהיגות מעצבת-מבט פסיכולוגי, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב ההוצאה לאור, 2007).
דבורה מזכירה את מנהיגותם כנביאים-מנהיגים של משה ושל שמואל, ובמיוחד את משה כמנהיג כריזמטי מעצב שצומח בזמני משבר. ניתן לראות בה ביטוי להתנגדות למלוכה ברוב ספר שופטים ולהדגשת רעיון מלכות שמים (שירן, שם: 138-137). ואכן, דמותו של שמואל עוצבה מתוך השראה של דמותה של דבורה (משה גרסיאל, ספר שמואל א': עיון ספרותי במערכי השוואה, באנלוגיות ובמקבילות, רמת-גן: רביבים, 1983).
חשיבות מיוחדת נודעת בימינו לתפקידה של דבורה כשופטת. בכך היא יכולה להוות מופת ודוגמה לכך שנשים יכולות לתפקד כשופטות וכדיינות דתיות. בשלב זה רק אזכיר את התוספות במסכת נידה דף נ' עמוד א' (דיבור המתחיל כל) המתייחסים לאיסור על נשים לדון ולהעיד: "ואם תאמר והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה והיא שופטה את ישראל בעת ההיא?" ומביאים מספר תירוצים כגון שהיא שפטה לאור הנבואה שהייתה בה ושעם ישראל קיבל אותה עליו והיא לא מונתה לתפקיד, או שרק לימדה דינים. לימים התבססו על התוספות פוסקים שונים ובראשם הרב עוזיאל בקביעה כי נשים יכולות להיות דיינות.
בהמשך הסדרה אי"ה אחזור בהרחבה לתקדים של דבורה השופטת כשאדון בהרחבה בסוגיית נשים בתפקידים ציבוריים על פי ההלכה.
(וישלח תשפ"ג)
