בעיראק הבנקים נסגרו למשך שבוע שלם על מנת למנוע מיהודים להוציא את כספם בטרם עלותם ארצה
לקראת סיום המאבק על יציאת בני ישראל ממצרים אי אפשר להתעלם מהבקשה המיוחדת של ה' ממשה:
"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" [יא' ב']. יתרה מכך, נאמר במפורש שבקשה זו באה על מנת לנצל את מצרים. מילא זה מה שעשו בני ישראל, אבל מדוע ה' מבקש זאת? רש"י חש בשאלה זו ועונה: '"דבר נא'. (ברכות ז) – אין נא אלא לשון בקשה. בבקשה ממך, הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם, 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם". למרות זאת, שונאי ישראל לאורך הדורות הקניטו כי מדובר ברמאות.
הגמרא בסנהדרין [צא ע"א] מביאה הסבר לכך באמצעות סיפור מימי אלכסנדר מוקדון. נציגי מצרים באו לפניו ודרשו פיצוי כספי על אותם כלי כסף וזהב שלקחו בני ישראל בצאתם ממצרים. אמר להם גביהה בן פסיסה לחכמים: "תנו לי רשות ואשיב להם. אם לא אצליח, תאמרו הדיוט שבנו ניצחתם. אם אצליח, תאמרו תורת משה ניצחה אתכם". הסכימו. בא לפני אלכסנדר ואמר לו, "אם מן התורה הם מביאים ראיה, הרי בתורה כתוב 'ומושב בני ישראל במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה' – אם כך מגיע לנו שכר עבודה עבור 600,000 עובדים ששיעבדתם במצרים שנים רבות". אמר להם אלכסנדר למצרים – "ענו להם". בקשו שלושה ימים למחשבה, בדקו, לא מצאו תשובה והסתלקו מהמקום.
התשובה הניצחת לשונאי ישראל, היא תשובת המשקל. הם אלה שרצחו, בזזו ועינו את עם ישראל וצביעות מצדם להעמיד פני נגזלים. כך הוא הדבר גם בטענה שהפנו הערבים כנגד מדינת ישראל מיום הקמתה: לא די שגירשתם את פליטי 1948, אלא אף גזלתם את רכושם ואת אדמתם. ייאמר מיד, רוב הערבים ברחו מכאן מרצון ולא כתוצאה מגירוש. יתרה מכך, מדובר במלחמה שלא אנחנו פתחנו בה. היהודים קיבלו את תכנית החלוקה והערבים הסרבנים פתחו בפעולות אלימות שנועדו למנוע את הקמת מדינת ישראל.
לעומת זאת, יהודי ארצות ערב שעלו לישראל, נאלצו ברובם המכריע לעלות ללא רכושם הרב.
הדוגמה הבולטת לכך היא יהדות בבל המפוארת שחוסלה בתוך זמן קצר וגם היהודים העשירים שבהם עלו בבגדיהם שעל גופם וצרור קטן בידיהם.
הכול התחיל בפרעות 'הפרהוד' – ביזה בערבית. היו אלה פרעות שביצעו תומכי המשטר הפרו-נאצי, בעידודו של המופתי אל-חוסייני ביהודי בגדד בשנת 1941. 179 יהודים נרצחו, אלפים נפצעו ורכוש רב נבזז. מאז השתנו חייהם של יהודי עיראק ללא הכר. כתשע שנים של סבל ורדיפות עברו עליהם עד אשר חוקקה ממשלת עיראק את "חוק הוויתור על הנתינות" [9 במארס 1950] שהתיר לכל יהודי הרוצה בכך, לצאת מעיראק בתמורה לוויתור על אזרחותו.
יהודים רבים נרשמו ליציאה. הם מיהרו למכור את נכסיהם, אך מכירה מהירה זו הורידה את ערך הרכוש. יתרה מכך, בפגישה של מנהלי הבנקים עם שר הכספים האשימו מנהלי הבנקים את היהודים בחבלה בכלכלת המדינה. זה היה התירוץ לסגירת הבנקים למשך שבוע שלם על מנת למנוע מיהודים להוציא את כספם בטרם עלותם ארצה.
המזכיר הבריטי בשגרירות דיווח למשרד החוץ הישראלי כי ההתפתחויות הכלכליות הללו משפיעות לרעה על יבואנים, יצואנים וסוחרים יהודים גדולים – "רובם משתייכים למשפחות החיות בעיראק דורות ורואים עצמם אזרחים עיראקים נאמנים ואין להם כל רצון לעזוב את בתיהם ועסקיהם למען חיי חוסר ביטחון בישראל. הם מכירים בכך שבעיראק הם חיים כמעט בביטחון, בתנאים טובים יותר. אך המאורעות האחרונים גורמים להם לתהות אם החיים בעיראק יוסיפו להיות אפשריים עבורם" [אסתר מאיר, מבצע עזרא ונחמיה, בתוך 'בגלוי ובסתר' בעריכת חיים סעדון].
מול החשש היהודי, פעלו שונאי ישראל בנחישות. פצצות התפוצצו ליד בתי קפה בבעלות יהודית ואף בשכונות יוקרה. בצפון עיראק, בשטחי כורדיסטן, איימו הכפריים על יהודים ברצח, אם לא ימהרו לצאת.
מדינת ישראל נחלצה לעזרה והפעילה רכבת אווירית במבצע "עזרא ונחמיה". בתוך כארבעה חודשים עלו לארץ יותר מ- 70,000 יהודים. מעטים הספיקו להוציא את כספם. האחרים נדהמו לשמוע כי ממשלת עיראק הלאימה את כספם ורכושם. הם עלו לארץ בחוסר כל.
ההסבר של הגמרא בסנהדרין תופס גם לגבי כלל יהודי ארצות ערב, שרכושם נבזז. מנהיגי ארצות ערב ביקשו ביד אחת פיצוי עבור ערביי ישראל וביד השנייה גזלו את כספם של היהודים.
Yaakovspok1@ gmail.com
(בא תשפ"ג)