הדברים שקורים בחושך

ראוי לשפוך אור על מכת החושך, שכן מיקומה כמכה שלפני האחרונה מלמד שהיתה זו מכה קשה ביותר, והדבר מעורר תמיהה, שכן בניגוד לכל שאר המכות, מכת החושך לא פגעה באיש מבחינה פיזית. יתר על כן, היא אף לא פגעה בתשתיות כמו מכת הדם, ולא הרגה את בעלי החיים כמו הדבר, לא כילתה את היבול כמו הארבה, לא גרמה חולי כמו השחין, ואפילו לא היתה מגרדת ומעצבנת כמו הכינים. מה אפוא כל כך נורא בחושך?

נראה ששאלה זו היא שהניעה את חכמינו למצוא בחושך מטרות הקשורות בהכנה ליציאת מצרים. דרשן אחד מסביר שבחסות מכת החושך מתו ונקברו כל אותם יהודים שלא היו ראויים להיגאל, ואילו אחר מפרש שהחושך אפשר לבני ישראל לגלות היכן מסתירים השכנים המצרים את כלי הכסף והזהב שלהם, אותם יבקשו לקבל בהשאלה לקראת יציאתם ממצרים (שמו"ר יד, ג).

ברצוני להציע הסבר נוסף למטרת מכת החושך ולמשמעותה, והוא טמון בעובדה שחושך יוצר בדידות. האדם הוא יצור חברתי, "מדיני מטבעו", כלשון הרמב"ם, וכדברי חכמים: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג). דוגמה מאלפת לכך מופיעה בגמרא המספרת על רבי יוחנן, שכאשר חברו ותלמידו ריש לקיש נפטר, הוא לא היה מסוגל להחזיק מעמד בבדידותו, עד שנטרפה עליו דעתו והוא מת (ב"מ פ"ד).

מכת החושך במצרים יצרה בידוד חברתי מוחלט בתהליך בן שני שלבים: בשלושת הימים הראשונים "לא ראו איש את אחיו", ובשלושת הימים שלאחר מכן החשכה התעצמה "ולא קמו איש מתחתיו",  כלשון רש"י (י, כב): "יושב אין יכול לעמוד, ועומד אין יכול לישב" (עפ"י שמו"ר יד, ג).

בעלי המוסר הסבירו את הקשר בין השלבים והוסיפו שכאשר אין אדם רואה את חברו – אף אדם אינו מסוגל לקום. במילים שלנו: כאשר אדם לא רואה את חברו ממטר – שום אדם ושום פרויקט לא יכולים להתרומם. חברה תקינה מחייבת שכל אחד מחבריה יעניק תשומת לב לרעהו, יראה את בעיותיו ומצוקותיו, רק אז יכול כל אחד לקום מתחתיו, ויכולה להיות תקומה לחברה.

במכת החושך מופיעה בתורה הדגשה ייחודית: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". הדגשה שלא הופיעה בחלק מהמכות. יתר על כן, לא נאמר: "ולכל בני ישראל לא היה חושך", כפי שנאמר במכות קודמות מסוימות, אלא שהיה להם אור. נראה שאמירה זו באה להאיר ולהדגיש שאצל בני ישראל ראו איש את אחיו, ומהראיה הזו נמשכה הארת האור שהיה במושבותם. אור מוסרי-חברתי זה היה המבדיל בין אור לחושך ובין ישראל למצרים, והקנה להם זכות להיגאל.

בחברה בריאה צריך כל אחד לראות את חברו, את צרכיו ואת מצוקותיו. ההלכה קובעת שתחילת זמן אמירת קריאת שמע הוא "משיכיר את חברו הרגיל עימו קצת ממרחק ד' אמות" (שו"ע). רק אחרי שהאדם מכיר את חברו, הוא מביע את ההכרה בבורא עולם, ומקבל על עצמו עול מלכות שמים. על בסיס רעיון זה הנהיג האר"י שלפני הנחת התפילין בשחרית יקבל האדם על עצמו את המצווה "ואהבת לרעך כמוך", כדי שזו תקדם למצווה: "ואהבת את ה' אלוקיך".

כיום מתקשים בני אדם לראות זה את זה לא בגלל החושך אלא בגלל שיש עודף אור. האור החשמלי מאפשר לאנשים להסתגר בביתם, לשהות עם עצמם ולראות רק את עצמם. את האחר אפשר כיום לראות מבעד למסכי המחשב, הטלוויזיה ואף הטלפון. בתקשורת שמתבצעת באמצעות המכשירים האלקטרוניים, הראיה הישירה של הזולת על צרכיו ומצוקותיו, הולכת ונחשכת, הולכת ונחסכת.

במצוות הפסח, שבאות מיד לאחר מכת החושך, יש דגש מיוחד במינו על כך שיש לאכול את הקורבן בחבורה, דבר שלא מצאנו בשום קורבן אחר. נראה שהתורה רצתה להדגיש בחגיגת הגאולה של עם ישראל את חשיבות היחד, ולגרום לאנשים לקום איש מתחתיו ולראות זה את זה. מצוות אכילת הפסח מחייבת כל אחד להיחלץ מבדידותו, ומביאה לכך שאף לא יהודי אחד יישאר בחושך ובבדידות, אלא כל ישראל יראו איש את אחיו.

(בא תשפ"ג)