מה שקורה במחנה הממתינים בגונדר, אתיופיה

לקראת היציאה ממצרים מצווה אלוקים את משה: "…ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם". מה ההסבר לאקט הזה? הקב"ה אומר למשה: "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים". לפי זה, הדם שמרחו בני-ישראל היה עבור אלוקים, שייראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, יידע להבחין בין בית יהודי לבית מצרי וכך אלוקים יידע במי לפגוע ובמי לא לפגוע.

מה עניין האות הזה? האם באמת אלוקים מתקשה להבחין בין יהודי ובין מי שאינו יהודי שהוא זקוק לסימן? ומדוע דווקא על ידי דם? השנוררים העוסקים בגיוס צדקה בחו"ל יודעים להבדיל היטב בין בית יהודי לבין בית שאינו יהודי, בין היתר באמצעות המזוזה בפתח הבית. אז אם השנורר יודע להיכנס ליהודים לתוך הקישקע ולהוציא מהם צ'קים שמנים – כיצד ריבונו של עולם זקוק לסימן מוזר זה?

לפני שבוע חזרתי מכנס אקדמי חשוב מאוד שהתקיים באוניברסיטת גונדר שבאתיופיה. זכיתי לפגוש חלק מהממתינים במחנה בגונדר, וחשוב שנהיה ערים ומודעים לכמה עובדות חשובות בעניין סוגיית הממתינים. במחנה הממתינים אורח החיים דתי – ישנן שלוש תפילות ביום ולימוד תורה, ממש "שְטֵייטְל" בגונדר. פגשתי שם אדם המדבר עברית רהוטה שנמצא 26 שנים על מזוודותיו במחנה. פגשתי שני ילדים יתומים מאב ואם הממתינים בתת תנאים במחנה. והיו עוד סיפורים רבים קורעי לב. מי שמפעיל את המחנה הם מספר ארגונים שונים שלא בשליחות המדינה. עם זאת, צריך לזכור שהמצב הסוציואקונומי במחנה אינו שונה משמעותית מהמצב הסוציואקונומי ביתר הכפרים הלא יהודיים סביב העיר גונדר, אבל יש הבדל גדול. ההבדל הוא בזהות האישית של הממתינים. האוכלוסייה המקומית מזהה אותם כיהודים ומדינת ישראל עדיין לא יודעת מה לעשות עם זהות זאת. האנשים הללו חיים במצב של ספק. לפי תפיסתם הם יהודים, ובשל כך הם לא מבינים מדוע לא מעלים אותם לארץ. אבל יותר מכך, לא זו שלא מעלים אותם – באופן אבסורדי, לטענתם, המדינה מעלה את מי שאיננו יהודי. ואכן, יש דעות המבקשות לטעון מאחורי הממתינים באתיופיה, שחלק ניכר מהם ממתינים לעלות לישראל וחלקם עלו לישראל בטענה כי הינם צאצאים לבני הפלשמורה- יהודים שהמירו את דתם, בעוד שמדובר בנוצרים בעלי אינטרסים. לכן, דרושה אחריות לשים קץ לסוגיה כואבת שנמשכת שנים רבות, שטרם הגיעה לפתרונה. איך עושים זאת? זאת שאלה כבדת משקל. וכבר הצעתי בעבר מהי הדרך.

סיטואציה זאת יכולה להסביר את המצב מורכב שהיו שרויים בו בני בישראל במצרים לפני צאתם לגאולה. אמנם אומר לנו המדרש שבזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים; שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם, אבל היו רבים ביניהם שהיו עובדי עבודה זרה ובצאתם ממצרים הצטרפו אליהם קבוצות לא יהודיות- "ערב רב", כך שהיה קושי גדול לזהות מי יהודי. גם היום, במדינת ישראל, שאלת הזהות רלוונטית יותר מתמיד – כיצד ניכרת יהדותו של יהודי? במלבושו? בשמו? בהתנהגותו? בדעותיו הפוליטיות? מי באמת דואג לזהותה היהודית של מדינת ישראל? האם אותם אלה הרואים בזהות היהודית הפרטיקולרית עליונה וגוברת על כל זהות אוניברסאלית אחרת? או אותן קבוצות הרואות בזהות הדמוקרטית אוניברסאלית עליונה וגוברת על כל זהות פרטיקולרית אחרת? מי מזהה את מי – האם האדם את עצמו או אחרים אותו? במשך הדורות היו צורות רבות של סימון היהודים על ידי לבוש מיוחד, כגון כובע, או נשיאת סמל על בגדיהם. בדומה לטלאי הצהוב כאות קלון בתקופת השואה. למה היה הסימן הזה – בכדי שיהודים יידעו שהם יהודים או כדי שהאחרים יזהו אותם כיהודים? כל אלו שאלות כבדות משקל.

"אמר רבי יוסי: כל ימיי הייתי מצטער על מקרא זה: 'והיית ממשש בצהריים כאשר ימשש העיוור באפילה', וכי מה אכפת ליה לעיוור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי: פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפילה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואים אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין". אלוקים אינו זקוק לסימנים על מנת להבחין בין יהודי לגוי. אנחנו אלו שזקוקים לכך. בני ישראל היו צריכים לברר את זהותם האישית עם עצמם ועם האחרים. כל אחד מכוון את הזרקור לכיוון הזולת והאור עוזר לנו לצאת מעולם ההרגלים שלנו ולהיות מסוגלים לראות דרך עינו של האחר, לראות את האחר מתוך פרספקטיבה שהיא מעבר לניסיון החיים שלנו. מטרת האור היא לא רק להאיר לעצמנו, אלא כלי על מנת שאדם יסתכל אל חברו ואל עולמו. דברים שהם בבחינת פיקוח נפש ואף אחד לא יכול לטעון ש'ידנו לא שפכו את הדם הזה'.

(בא תשפ"ג)