יעקב ספוקויניפרשתנו פותחת באירוח המלכותי שהעניק אברהם לשלושת אורחיו. חז"ל הפליגו בשבחו של אברהם. "אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה. דכתיב 'ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר'" [שבת, קכז.] כלומר, אברהם אומר להקב"ה, עמו היה מצוי בשיחה, חכה רגע, אני הולך לקבל אורחים. [רש"י] שלושת הפעלים: וַיָּרָץ, וַיְמַהֵר, וַיִּקַּח מלמדים על להיטותו של אברהם לקיים את המצווה. איכות המאכלים מלמדת על רוחב לבו של אברהם כלפי אורחיו. על כך הוסיפו חז"ל: מי שיש לו רחמים, מזרעו של אברהם הוא [ביצה לב:].
רחמיהם של יהודים טובים נכמרו על מגורשי זְבּוֹנְשִין בתחילת חודש מרחשוון תרצ"ט [1938]. יהודים אלה, נולדו בפולין והיגרו לגרמניה. הנאצים שאבו עידוד בעת ההיא מכניעת מעצמות אירופה לתכתיביהם בוועידת מינכן [ועידה בה הסכימו מנהיגי בריטניה וצרפת למסירת חלק מצ'כוסלובקיה לידי גרמניה]. לפיכך, החריפו את צעדיהם כלפי היהודים. הראשון שבהם, גירוש מיידי לפולין של כל היהודים בעלי אזרחות פולנית. הדחיפות לצעד זה נבעה מהכרזת ממשלת פולין כי אזרחים השוהים מחוץ לפולין שלא יחדשו את דרכונם בתוך יומיים, לא יוכלו לחזור לפולין.
צווי הגירוש נמסרו ליהודים בלילה. המיועדים לגירוש חויבו להתלבש מיד ובתוך דקות מצאו את עצמם בדרך לגבול הפולני. אחד מהמגורשים, אוטו בוכהולץ סיפר: "הוכנסתי לבית סוהר, בדומה לפושע מסוכן.. הובהלתי לתחנת הרכבת תחת משמר כבד של המשטרה והס.ס. כל אחד מאיתנו קיבל שתי ככרות לחם ומרגרינה, ואח"כ הועמס לקרון. זה היה מראה זוועה. נשים וילדים ממררים בבכי, מחזות קורעי לב. ואז הובלנו בקרונות סגורים אל הגבול… גורשנו אל מעבר לגבול ושוב נגלה לעינינו מחזה זוועות. שלוש יממות עברו עלינו -8,000 נפש ברכבת ובאולמות התחנה. נשים וילדים שהתעלפו או יצאו מדעתם, מקרי מוות ופנים צהובות כשעווה… רק לחם יבש ובלי שתייה. לא ישנתי כלל 2 לילות… הגעתי לאולם הנוסעים ושם התמוטטתי… ביום הרביעי הגיעה סוף סוף עזרה. רופאים, אחיות עם תרופות, לחם וחמאה מאת 'הוועד היהודי בוורשה'…"
ממשלת פולין לא הסכימה לקבל חזרה את היהודים בתואנה שדרכונם פג תוקף. כ- 17,000 יהודים שהו בתנאים קשים בעיירת הגבול זבונשין. יהודים מפיוטריקוב ומוורשה התייחסו אל הפליטים כאורחיהם וארגנו בזריזות ארוחות חמות ועזרה ראשונה.
אחד מהמארגנים היה ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום מוורשה. הוא כתב: "עבדתי 5 שבועות בזבונשין… נדמה לי כי גירוש כה פראי נטול רחמים, כגירוש גרמניה לא ידע אי פעם קיבוץ יהודי. ראיתי אישה שגירשו אותה בעודה בפיז'מה. ראיתי אישה בת 50 שהוציאוה מביתה כשהיא משותקת ואח"כ נשאוה צעירים יהודים בכורסה משם ועד מעבר לגבול. עד היום היא שוכבת בבית חולים. ראיתי חולה שנשאו אותה מעבר לגבול על אלונקה, אכזריות שאין משל לה בדברי הימים. במשך 5 שבועות הללו הקימונו עיירה שלמה עם מחלקות לאספקה, אשפוז, סדנאות נגרים, חייטים, סנדלרים, ספרים, מחלקה משפטית, מחלקת הגירה ודואר עצמי, משרד סעד, בית דין ושירותי ניקיון… החשוב ביותר שאין כאן הרגשה של מקבלים ונותנים. הפליטים רואים בנו אחים החשים לעזרה בשעה של מצוקה ואסון" [מתוך 'השואה בתיעוד' בהוצאת יד ושם]
הוועד היהודי מוורשה נעזר בוועד יהודי אחר – הג'וינט האמריקאי. יחד דאגו למגורים, לתעסוקה וללימודים, לעזרה רפואית ולבסוף, לאחר שנפתר המשבר, לקליטה במקום חלופי. קהילות יהודיות בפולין סייעו למגורשים להשיג היתרי יציאה מפולין. כמה מהם הצטרפו למחנות הכשרה של ארגון 'החלוץ' ועלו לארץ.
בין המגורשים היו גם בני הזוג גרינשפן. בנם, הרשל, פנה לשגרירות גרמניה בפריז וביקש לדעת מה עלה בגורל הוריו. הפקיד הגרמני, פום ראט, ענה לו בגסות, כשהתברר לו שמדובר ביהודים. בתגובה, ירה בו הרשל באקדחו למוות. התקרית שימשה את הנאצים כאמתלה למעשי הזוועה של 'ליל הבדולח' בנובמבר 1938.
העולם היה אדיש לגורלם של המגורשים, אך רינגלבלום וחבריו הפגינו הכנסת אורחים משובחת כלפיהם ובכך הצילו חיים רבים.
Yaakovspok1@gmail.com
