נחמה ומנהיגות

בגין ארגן אזכרה למנהיגו האהוב ז'בוטינסקי בבית הקברות בווילנה. הוא וחבריו לא ידעו כי בין הנאספים היו כמה סוכני חרש של הבולשת הרוסית

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם". בנבואת הנחמה אותה אנו קוראים השבת משרטט הנביא ישעיהו [פרק מ'] את דרך הגאולה. תחילה עומד הוא על עומק העונש וקובע "כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיה", ולאחר מכן, בצורת האנשה קורא לירושלים להשמיע קולה ולבשר כי ה' "בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ…". ה' יגיע לגאול את ערי הארץ, ביד חזקה כלפי האויב וברגישות כלפי עם ישראל.

הרגישות היא רגישותו של הרועה בהנהגת צאנו, כנאמר "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל" [יא']. הרד"ק מסביר את עניין הרועה: "כמו רועה טוב שירעה עדרו, שיקבץ הטלאים הקטנים שלא יוכלו עדיין ללכת כשאר הבהמות ויקבצם מזה אחד ומזה אחד ויישאם בחיקו והעלות שהן אימותיהן ינהל לאיטן ולא ידפקם. כך הקב"ה ינהל את ישראל מהגלות  לאיטם ויסמוך כל חולה וכל נשבר…". מצד אחד גבורה ומצד שני רגישות.

הרמב"ם בהלכות מלכים [ב' א' ו'] מצטט פסוק זה על מנת לומר כי על המלך לאמץ לעצמו שתי תכונות אלה "כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב" ומאידך "ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדי".

זאב ז'בוטינסקי כתב ברוח דומה בשיר בית"ר "יוקם לנו גזע גאון, נדיב ואכזר", זהו האופי הדרוש לדור החדש שינהיג את עם ישראל בדרך לתקומה.

מנחם בגין היה תלמידו המובהק של ז'בוטינסקי. מנחם נולד בשבת נחמו וכך זכה לשמו. בגין הפך למנהיג כשהתמנה למפקד האצ"ל. לתפקיד זה הגיע בדרך מוזרה המלמדת על יד ההשגחה העליונה.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה מצא בגין עצמו בלב ורשה המופצצת. בגין היה עסוק בארגון שיירת עולים לארץ. כ- 1200 בית"רים היו אמורים לנסוע מפולין לרומניה ומשם להפליג לא"י. בלחץ הבריטים ביטלו הרומנים את אשרות המעבר ורק כ-200 איש הצליחו להתגנב אל האונייה שהמתינה על שפת הים השחור. בגין עצמו חזר לוורשה למטה בית"ר ולמערכת העיתון דער מאמענט [=הרגע] שהיה באותה עת בטאון התנועה הרביזיוניסטית. הנאצים הכו ללא רחם בעיר. בניין המאמענט ספג פגיעה ישירה ונשרף כולו. בגין, שהיה אז נציב בית"ר בפולין, הציע לממשלת פולין לגייס גדוד של אנשי בית"ר ולהשתתף בהגנה על העיר מפני הפולש הנאצי.

תוכניתו לא יצאה אל הפועל. בגין ורעייתו הטרייה, עליזה, כרבים מיהודי העיר, עשו דרכם מזרחה. הבגינים נסעו לבית הוריה של עליזה בדורהוביץ' שבאוקראינה שנשלטה אז בידי ברה"מ. בזמן שהותם בדורהוביץ' בישרו הכותרות כי וילנה, בירת ליטא לשעבר, תוחזר לליטאים כמחווה מטעם ברה"מ. [בסוג של מלכודת דבש, י.ס]. ליטא הייתה לפי שעה מדינה עצמאית ורבים מיהודי פולין נמלטו אליה. גם הזוג בגין שם פעמיו לעיר. שם קיווה נציב בית"ר בפולין לארגן שוב את אנשיו לקראת עלייה אפשרית ארצה. סרטיפיקטים מטעם הסוכנות היהודית אכן זרמו לווילנה, אך רק שניים […] מהם הוקצבו לבית"רים, אחד מהם היה מיועד לבגין, אך הוא סירב להשתמש בו ואמר "ברצוני להישאר עם הבית"רים שלי".

בכט' תמוז ת"ש נודע לאנשי בית"ר על פטירתו של מנהיגם ז'בוטינסקי. בגין ארגן אזכרה למנהיג האהוב בבית הקברות בווילנה, ליד קבריהם של כמה בית"רים. הוא וחבריו לא ידעו כי בין הנאספים היו כמה סוכני חרש של הבולשת הרוסית. חודש קודם לכן, השתלטו הרוסים על ליטא ואסרו כל פעילות ציונית. כך הפכו בגין וישראל שייב [אלדד] חברו למבוקשים. שניהם הסתתרו בדירה בבעלות משפחה קתולית בעיר. ממקום המסתור המשיך בגין לארגן את פעילות בית"ר. באחד הימים, בזמן שהשניים היו שקועים במשחק שחמט, נשמעו דפיקות רמות בדלת הבית. סוכני הנ.ק.ו.ד. הגיעו לעצור את בגין. "צו מעצר יש לכם?" שאל בגין. כשהשיבו בחיוב, לבש חליפה ועניבה, לקח עמו את הטלית והתפילין וכמה בגדים ויצא עמהם. עד מהרה הפך המעצר למאסר. ועדה מיוחדת דנה אותו ללא משפט לשמונה שנות מאסר עם עבודת פרך בסיביר. דווקא המאסר הציל את בגין מגורל יתר בני משפחתו שנרצחו בידי הנאצים. בינתיים, הושג הסכם בין ברה"מ ובין ממשלת פולין הגולה ולפיו, כל מי שיצטרף לצבא הפולני ישתחרר מהכלא. בגין הצטרף לצבא אנדרס הפולני וכך, באופן חוקי לגמרי, הגיע במאי 1942 לארץ. כשנה אחר כך בחרה בו מנהיגות אצ"ל למפקד הארגון.

Yaakovspok1@gmail.com

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)