באתיופיה אין שמות משפחה

מספרים שבשנות החמישים הגיע אל משרד הפנים יהודי תימני וביקש לשנות את שם משפחתו מצנעני לליבוביץ. הפקידה עשתה זאת ברצון רב. לאחר שבוע הוא שוב מגיע עם אותה בקשה, אך הפעם רצה להחליף את שם משפחתו מליבוביץ למרקוביץ. הפקידה תהתה – מדוע? הוא השיב שבכל פעם שהוא מזדהה עם שם משפחתו החדש, ליבוביץ, שואלים אותו – 'מה שם המשפחה הקודם שלך'?

בפרשה הקודמת קראנו: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד"; וכתב שם הרש"ר הירש: "ויאחזו בה: נאחזו ונאסרו לקרקע". כלומר, אין אנו יודעים מה הייתה כוונתם, אבל אט אט המהגרים היהודים מתיישבים ומשתקעים ושוכחים את ארץ מוצאם. על בסיס זה מסביר הרש"ר הירש לסיבת התעקשותו של יעקב להיקבר בארץ ישראל: "היתה זו סיבה מספקת כדי לומר להם: רצונכם ותקותכם לחיות במצרים, אני – אין רצוני גם להיקבר בה. לפיכך הוא מביע את משאלתו זו – לא כ'יעקב', מנקודת השקפה פרטית ואישית, – אלא כ'ישראל', כנושא הייעוד הלאומי, כאזהרה לעתידם הלאומי של בניו". לצד פירוש זה אומרים לנו חז"ל שעם ישראל נגאלו בזכות ארבעה דברים, אחד מהם "שלא שינו את שמם ושלא שינו את לשונם". כיצד זה מסתדר? הם נטמעו או התבדלו? הם רצו להיות מצרים או ישראלים? האם באמת המצרים רצו בהיטמעותם של הגרים העבריים באוכלוסייה המצרית? הרי כידוע המצרים לא היו מעוניינים כלל ואף הם שמרו מרחק מהעברים.

ד"ר חיים פרי ציין את העובדה שלילד באתיופיה יש מספר שמות; שם שנותנים לו הוריו, אחיו ואחיותיו, שם שנותנים לו שכניו וקרוביו, שם שנותנים לו חבריו, וכן הלאה. לאור עובדה זאת, פרי סיפק הסבר פסיכולוגי המצביע על יתרונות חינוכיים והתפתחותיים שיש בתרבות זאת – במקום כזה אדם מתחנך לגמישות ויכולת לחיות במספר מעגלי זהות. אולי זאת הייתה כוונתם של חז"ל ב: "שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו".

באתיופיה המילה 'יהודי' לא הייתה בשימוש, אלא ישראל או ישראלוץ', אדם השייך לקבוצת "ביתא ישראל". באתיופיה קראנו לעצמנו "ישראל", אבל, עד כמה אירוני הדבר שדווקא כאן, בארץ ישראל, התחילו לקרוא ליהודי אתיופיה – "אתיופים"? או יהודים, ספק יהודים, יהודי אתיופיה, אתיופים, ממוצא אתיופי, אתיופים ישראלים.

באתיופיה, גם לא היו שמות משפחה, ממש כמו בתקופת התנ"ך. יהושע בן נון, אבנר בן נר, בניהו בן יהוידע, וכן הלאה. לכן, באתיופיה, אישה המתחתנת נשארת עם שם המשפחה מהבית. עם הכניסה לארץ משפחות שלמות שהגיעו מאתיופיה הוכרחו לבחור שם שישמש אותם כשם משפחה. מפעם לפעם אני מקבל תגובות שונות  – 'אתה לא גאה בשם האתיופי שלך?' ושאלתי את עצמי; מדוע כאשר חלק מחבריי שמוצאם אשכנזי החליפו את שמם משם אירופאי לשם עברי, כפי שרבים עשו ועדיין ממשיכים לעשות, אף אחד לא הרים גבה, והמהלך אף התפרש כחוזקה וכצעד ציוני ופטריוטי, אבל כאשר מישהו ממוצא אתיופי או מעדות המזרח עושה זאת זה מתפרש כחולשה וכצעד של בריחה או סוג של 'השתכנזות'? הרהרתי לשורש התופעה ואז קראתי את הסברו של פרופ' נסים ליאון על המושג 'עדות המזרח': "הוגים מזרחים שונים טוענים כי המושגים 'עדות מזרח' ו'מזרחים' משקפים שיח חברתי, בו הקבוצות ההגמוניות קובעות את ההמשגה של השיח וגבולותיו. כך שאם עד לשנות החמישים עמדה כל קהילה בפני עצמה, בישראל עדות שונות שהגיעו מחבלי ארץ מסוימים נכרכו יחד והפכו להמון אחד. הוגים אלו יחד עם פעילים חברתיים שונים, מציעים לקרוא למזרחים בשם יהודים-ערבים. על פי טענה זאת, כשם שישנם יהודים-אירופאים שהגיעו מארצות אירופה, כך ישנם יהודים-ערבים שמוצאם מארצות ערב. פעילים אלה טוענים שהכינוי עדות המזרח הוא קטגוריה שהומצאה על ידי הממסד האשכנזי ששלט בארץ, אשר ניכס לעצמו את המרכז, כאשר בפריפריה החברתית (והגיאוגרפית) ישנן עדות".

כך או כך, השאלה היא – האם אנו מוזיאון של העמים הדוגלים ברב תרבותיות? או שמא יש לנו רצון להדגיש את ההווה כדוגמת "כור ההיתוך"? באשר זאת נראה שהאתגר העומד לפנינו, בין היתר, לכל אזרחי מדינת ישראל כולל הלא יהודים, הוא לדעת את העבר, לבחון את ההווה ולהתמודד עם העתיד. למצוא את הקו המקשר בין הזהות האישית לזהות הקולקטיבית.

ובכל זאת, מה נכון יותר עבור יהודי אתיופיה – להישאר עם השם האתיופי או להחליף לשם עברי? להישאר עם השם העברי שכבר הוחלף או לחזור לשם המקורי מהבית? כיצד נכון לקרוא לעולים מאתיופיה כיום – פלאשים? פלאשמורה? ביתא ישראל? יהודי אתיופיה? אתיופים? ממוצא אתיופי? אתיופים ישראלים? ישראלים? על כל השאלות הללו נרחיב בהמשך.

(ויחי תשפ"ב)