התרסה ללא הריסה: היחס לשלטון קשה

כיצד צריך אדם להתייחס למנהיג מדינה שהולך בדרך לא טובה? חכמים נחלקו בפרשתנו האם יש לחלוק לו כבוד. ה' פקד על משה לפני מכת הדם: "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה… וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (ז, טו). לדעת ריש לקיש משמעות המילים "וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ" היא: "רשע הוא והעיז פניך בו", ואילו ר' יוחנן אמר: "מלך הוא והסבר לו פנים" (זבחים קב, א). רבי יוחנן סבר שעמידת משה מול פרעה היא בראש ובראשונה התייצבות של כבוד בפני המלך, כמו: "אתם נצבים היום כולכם". ואילו ריש לקיש גרס שלאור רשעותו של פרעה על משה להתייצב באיום, בהתרסה ובמחאה, כמו דתן ואבירם שנצבו בהתרסה כלפי משה.

שני האמוראים בוודאי צודקים, שכן ביחס לפרעה אנו מוצאים כפל פנים. בפרשת 'שמות' אומר משה לפרעה: "פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב", ולדברי המדרש משה אמר: "פן יפגענו" במקום "פן יפגעך", משום "שחייב אדם לחלוק כבוד למלכות" (שמ"ר ה, טו). מתן כבוד לפרעה חוזר ומופיע בפרשת 'וארא', כאשר ה' מדבר אל משה ואהרון "ויצוום… אל פרעה מלך מצרים", ומסביר המדרש: "ציוום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם" (שמ"ר ז, ג). בפרשת 'בא' עולה תפיסה זו מאזהרת משה לפרעה לפני מכת בכורות: "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ… וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא…". חכמים עמדו על כך שגם פרעה עצמו עתיד לרדת, ולהתחנן שבני ישראל ייצאו ממצרים מהר ככל האפשר, אולם משה נמנע מלומר לפרעה: "וירדת", וציין רק את העבדים שירדו, מפני ש"חלק כבוד למלכות" (רש"י יא, ח).

לעומת המקרים הללו אנו רואים שמכות מצרים לא נועדו רק לגרום לפרעה לשלח את בני ישראל, אלא הן גם משפילות את הדיקטטור המצרי ושמות אותו ללעג. התורה אומרת: "למען תספר… את אשר התעללתי במצרים" (י, ב). רש"י מדגיש שהמילה "התעללתי" מובנה: "שחקתי", והרמב"ן מוסיף: "אני מצחק בו… כטעם: יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו" (תהלים ב, ד). ואכן, אין צורך בהפעלת דמיון רב כדי לתאר עד כמה היה פרעה מושפל ומבוזה כאשר צפרדעים קרקרו בארמונו, כשכינים רחשו בגופו או כשבשרו הפך לשחין פורח אבעבועות.

אם המכות באות להציג את פרעה באור נלעג, מדוע על משה להקפיד כל כך שלא לפגוע בכבודו כמלך? יתרה מזו: כיצד ייתכן שמשה יידרש להעניק כבוד לפרעה, שהיה הרשע האולטימטיבי, מלך שציווה על הריגת כל הבן הילוד, העביד את בני ישראל בפרך ושלל מהם את חרותם?

שאלה זו מתחזקת לנוכח העובדה שהקפדה על כבוד המלכות אפיינה גם גדולים ונביאים נוספים ביחסם לשליטים רעים ועוינים: איש האלוקים נהג כבוד בירבעם בן נבט, אליהו כיבד את אחאב, חנניה מישאל ועזריה נהגו כבוד בנבוכדנצר, ועוד.

נראה, שחז"ל לימדו שהיחס לשליט רע הנו מורכב. מצד אחד יש זכות ואף חובה למתוח עליו ביקורת, למחות על העוולות שהוא גורם, לגנות כל שחיתות ולנסות לשנות את מדיניותו הקלוקלת. מצד שני, כיבוד השליט נחוץ לצורך ביצור מעמד השלטון והבטחת יציבות חברתית כדברי רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: "הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ…" (אבות ג, ב), ובזמנו היה מדובר במלכות רומא.

היחס לשליטים וראשי מדינות עבר כידוע דרך ארוכה מהעולם הקדום בו הם נתפסו כבעלי מעמד על-אנושי, לעולם בן זמננו בו הם לא נחשבים כמורמים מעם אלא כמשרתי ציבור. כחלק מערכי השוויון שאנו אמונים עליהם בחברה הדמוקרטית, ברור שמנהיגי ציבור ראויים לעבור תחת שבט הביקורת הציבורית באופן קפדני ודקדקני וללא משוא פנים. האיזון בין כיבוד שלטון שנוקט צעדים בעייתיים, לבין התרסה כנגדו, מקבל כיום פנים חדשות שכן יציבות החברה ותקינות התפקוד של גורמי השלטון אינם תלויים עוד במתן כבוד לעומד בראש ההיררכיה הפוליטית, אלא דווקא בשמירה על איזונים נכונים בין רשויות השלטון השונות.

לפיכך, כאשר אזרחים סבורים שהשלטון פועל בדרך שגויה ומסוכנת, ומתנכר לחלוטין לדעותיהם ולחששותיהם, זכותם ואף חובתם לאמץ את הקו של ריש לקיש: למחות, להפגין ולהעז פנים כנגדו. אכן, יש מקום גם בזמננו להיבט של כיבוד השלטון שעולה, כאמור ממקורות רבים, באותה מידה שהוא דרוש לשם שמירת היציבות השלטונית, שבלעדיה עלולה החברה להתערער. אסור שהמחאה תפרום את המאחה באופן שרישומו בל יימחה. מצב בו השלטון לא מבחין בין משילות לדורסנות, ומבקריו אינם מבדילים בין מחאה למרידה, עלול להוביל את הספינה כולה לסכנת טביעה.

(וארא תשפ"ג)