הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)
לאחר היפוך הגורל במגילת אסתר, הכתוב מודיענו שבעקבות ניצחון היהודים על המן ובניו, "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" (אסתר ח, יז). מה תופעת המתייהדים של הימים ההם יכולה ללמדנו לזמן הזה? אפשר לדון בהלכות גיור, בעניינים הנוגעים לפן הדתי לאומי ועוד, אך הפעם ברצוני לדון במושג הפחד. מה תפקידו של הפחד בחיינו? יש פחד שמשתק ויש פחד שממריץ, יש פחד המרחיק אותנו מעצמנו ומהבית ויש פחד המקרב אותנו לעצמנו ודואג להחזיר אותנו הביתה, יש פחד שעוזר לנו לחשוף את זהותנו ויש פחד שמוביל אותנו להסתיר את מי שאנחנו. כיצד נדע להבדיל בין פחד חולה לבריא?
כל ניסיון של האדם מתחיל בנסיעה למרחקים, מן היציאה מהבית. היציאה מהבית מורה על ניסוי, בדיקה, חקירה בדברים מסוימים, עריגה ותוך כדי התגברות על כל הפיתויים – חזרה אל הבית, כלומר, לעצמו. המבחן הוא כיצד אנו מתגברים על כך שהפחד יסיט אותנו מהדרך המובילה לבית?
לצורך כך ניעזר בסיפור שמספרת אסתי עלמו–וקסלר במאית קולנוע, תסריטאית וצלמת קולנוע ישראלית יוצאת אתיופיה: "הסיפור הראשון שבוחר סבא ברהנו לספר לקוקו הוא על נזיר אתיופי, שאחרי שנים של גלות ובריחה מהבית מחליט לעת זקנה לחזור לכפר ילדותו. במסעו הוא פוגש ביער אריה פצוע. המשימה הראשונה שלו היא להקשיב ללבו: האם לטפל באריה המסוכן והטורף השוכב בצד הדרך, או להמשיך הלאה בדרכו? אם יטפל באריה, הוא מסתכן בכך שזה יטרוף אותו ברגע שיתאושש, ואם ימשיך בדרכו, יבגוד בצו האלוהי האומר שעליו לעזור לכל יצור חי עלי אדמות, והרי האריה שוכב ומתבוסס בדמו כתוצאה ממעשי האל, הכול מעשי האל, וכולנו חלק מהאלוהות. בסופו של דבר מחליט הנזיר לעזור לאריה, וזוכה בחבר שמראה לו נהר נסתר שבו זורם דבש". אסתי עלמו–וקסלר מספרת שהיא שמעה את הסיפור הזה מאבא שלה. לאחר שאסתר הביאה את הסיפור היא שואלת – "מה מסתתר מאחורי הסיפור הקטן והמקסים הזה ששמעתי מפי אבי כילדה?", ועונה: "אנו לומדים שהשלב הראשון בהתחזקות הוא חיפוש אחר זהות משלך, שהיא השיבה הביתה. הבית הוא לאו דווקא מקום שליו, עוטף, מגונן, הוא יכול להיות גם מקום מסוכן, פצע מדמם שצריך לטפל בו. הבחירה בידי. בדרך לביתי, ביער, אתר החניכה וההתבגרות, אפגוש את האריה הפצוע שבתוכי, את הכאב שזנחתי מאחור, ועליי לטפל בו. אם אטפל בו, אזכה בעולם פנימי עשיר, בתרבות, בסיפורים שתת־המודע מבקש לחשוף. אם אזנח את הכאב − אבגוד באמת הפנימית שלי". אסתי מלמדת אותנו שחוסר ודאות משמעו סיכון – סיכון לאבד את העולם הבטוח, את עולם האמונות המוכר.
ברירת המחדל שלנו היא להישאר בעולם ההרגלים שלנו, וזהו סוג של כלא המייצר מראית עין של יציבות וודאות. לטעמי, פעמים רבות בשל הפחד מפני הלא מוכר, במקום לייצר מציאות אנו מגיבים למציאות. הפחדים אמנם נועדו בצורה זו או אחרת להגן עלינו ולהציל את חיינו, וזהו מנגנון חשוב, "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח יד), אבל באיזשהו שלב הפחד עלול להפוך לפתולוגי. במקום להיות מנגנון לחיים תוססים, יצירתיים וממריצים, הפחד עלול להפוך למשתק, מחליש ומרדים. לאחר ששבנו הביתה פתאום הבית עלול להפוך למסוכן ומאיים. בתוך הבית אנו עלולים להרגיש זרים אחד כלפי השני. ולבסוף, הפחד עלול להוביל אותנו לשנאה של האחד את השני וקושי גדול לזהות זה את זה.
ובאווירה פורימית – מספרים על איש מכוער ועני שהיה מקטר לאלוקים: "למה עשית אותי ביש מזל כזה, גם מכוער וגם עני?". יום אחד האיש ביש המזל זכה בהגרלת לוטו והפך לעשיר מופלג. בכספו עשה ניתוחים פלסטיים והפך ליפה תואר, אך יום אחד חצה את הכביש, נדרס ומת. כאשר הגיע לשמים, שאל את אלוקים: "למה לקחת אותי אחרי שנתת לי עושר ואחרי שהפכתי ליפה תואר?. אלוקים התבונן בו בתדהמה: "מה אני אגיד לך, לא זיהיתי אותך".
האירועים האחרונים במדינתנו מלמדים שהקושי לזהות אחד את השני הולך וגדל, כאילו אנו נעשים זרים זה לזה בתוך הבית. במקרים רבים אנו מגיבים ומתקשים לייצר מציאות. על מנת לייצר מציאות, ראשית עלינו לטפל באריה הפצוע שבתוכנו. הכאב שאנו מזניחים ומפחדים לחשוף. החזרה הביתה אמנם מלאה באתגרים אבל למי שמצליח לחזור מובטח עולם פנימי עשיר בתרבות, בסיפורים ועוגנים חזקים שיש בהם להעיף את האדם רחוק ולעולם להרגיש בבית. הפסקת המסע תגיע כאשר האדם חוזר, עם אומץ ואמונה, לנקודת ההתחלה, נפגש עם המציאות שממנה התחיל ורק משם ילמד לראות את הטוב. הפחד החולה הופך לבריא, הפחד המשתק לפחד ממריץ, השנאה לאהבה. בימים ההם בזמן הזה. שנזכה לצאת למסע לקראת האחר – בתוך הבית, לא כי נפל הפחד עלינו, אלא כי מתפרצת האהבה מתוכנו.
(תצוה – זכור תשפ"ג)
