הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)מרבית הפרשה סובבת סביב פטירת יעקב אבינו – הברכות שמברך את בניו לפני מותו, הצוואה, מסע הקבורה לארץ ישראל, המצב שנוצר אחרי מות יעקב והדרך לשעבוד במצרים. שבע פעמים מבטא יוסף את רגשותיו העמוקים בבכי. מיד בפגישתנו הראשונה עם האחים היורדים לשבור אוכל אומר הכתוב: "ויסב מעליהם ויבך וישב אליהם ויקח מאיתם את שמעון ויאסור אותו לעינהם" (שם, מ"ב כ"ד). כשבנימין יורד מצרימה, "וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו… וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבוא החדרה ויבך שמה, וירחץ ידיו ויתאפק ויאמר שימו לחם…" (שם, מ"ג, כ"ט– ל"א). בהתוודעותו לאחיו, בפגישתו עם יעקב לאחר 22 שנה, ולבסוף לאחר פטירת יעקב אבינו שוב מזיל את דמעותיו כשאחיו חוששים מנקמתו. הפרשנים ובראשם רש"י הדגישו את החמלה אותה מגלה יוסף בשומעו את צער האחים על מעשה המכירה. דברי יהודה אל יוסף בנאום שכלי ומרגש "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" מביאים, את תגובת יוסף, "ולא יכול יוסף להתאפק… ויתן את קולו בבכי" (שם).
גם רחל אימו מתוארת בוכה: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה" (ירמיה ל"א, י"ב). גם כאן אין זו בכיינות מתוך רגשנות אלא מתוך בקשת רחמים.
בכי הוא תופעה פיזיולוגית בה זולגות דמעות מבלוטת הדמעות בעין, כתגובה למצב רגשי. במחקרים על מבוגרים אחרי שעת טיפול שבה הם בכו נמצאה ירידה בלחץ הדם, בדופק ובחום, כמו כן נמצא שאנשים שבוכים יותר ומתייחסים לבכי בצורה חיובית יותר סובלים פחות מכיבי קיבה, דלקות מעיים, הקלה בתסמיני אסטמה ועוד.
תקופת האבלות נועדה לתת לאדם כלים להתגבר על טראומה מאיבוד אדם קרוב. על אבלות מופרזת כותב הרמב"ם: "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדי… שזה הוא מנהגו של עולם, והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש" (שופטים הל' אבל פי"ג הי"א). בהלכה הוגדרו לאבלות כללים ברורים, "שלושה ימים לבכי ושבעה להספד…" (מועד קטן כ"ז ע"ב). במשנה תורה פסק כפי שנאמר בגמרא, "אין בוכין על המת יתר משלשה ימים, ואין מספידין יתר משבעה. במה דברים אמורים? בשאר העם, אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתן, ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום, שאין לנו גדול ממשה רבינו וכתיב 'ויתמו ימי בכי אבל משה', וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חדש, אין לנו בחכמה גדול מרבינו הקדוש ושנים עשר חדש בלבד נספד, וכן חכם שבאה שמועתו לאחר שנים עשר חדש אין סופדין אותו" (הל' אבל פי"ג ה"י). ועוד הוסיף וכתב, "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי, שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם, והמצער [עצמו יותר] על מנהגו של עולם הרי זה טיפש, אלא כיצד יעשה? שלשה לבכי, שבעה להספד, שלושים יום לתספורת ולשאר החמשה דברים" (פי"ג הי"א). וכן, מרן שולחן ערוך כתב את הדברים הבאים: "אין מתקשים על המת יותר מדי, וכל המתקשה עליו יותר מדי, על מת אחר הוא בוכה". כלומר, מרן הוסיף מדברי האגדה, מדברי המדרש שחס וחלילה שמי שמתקשה על מתו יותר מדי, חס ושלום נענש ונפטר לו עוד מישהו, ולכן כל המתקשה עליו יותר מדי – על מת אחר הוא בוכה. אלא שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, שלושים לתספורת ולגיהוץ (יו"ד סי' שצ"ד). בעל ערוך השלחן הוסיף "ואל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי… ג' לבכי וז' להספד… מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רחמנים יותר ממני" (יו"ד שצ"ד סעי' ב'). (ויחי תשפ)
