פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
בטור הקודם עסקנו בדמותה המרשימה של ברוריה, רעייתו של רבי מאיר ובתו של רבי חנינא (חנניה) בן תרדיון, שהייתה תלמידת חכמים נדירה באיכותה הלמדנית ובמעמדה אל מול גדולי התנאים.
ברוריה הייתה ידועת סבל וטרגדיות משפחתיות. אביה, רבי חנינא בן תרדיון, היה אחד מעשרת הרוגי מלכות בימי הגזרות של אדרינוס קיסר אחרי כישלון מרד בר כוכבא. הוא נידון לשריפה על כך שלימד תורה ברבים. בשעת הוצאתו להורג, אל מול עיניה של בתו ברוריה, הניחו ספוגיות של צמר ספוגים במים על לבו כדי שלא ימות מהר, ואז אמר את מילותיו הנצחיות על מה שהוא רואה: "גווילין נשרפים-ואותיות פורחות" (בבלי, עבודה זרה, יח, ע"א). הרומאים גם גזרו על אשתו מיתה ועל בתו השנייה, אחותה של ברוריה, לשבת בקובה של זונות (שם, יז, ע"ב). אולם את אחותה, הצליח בהמשך רבי מאיר לשחרר תמורת תשלום שוחד לשומר, כאשר התברר לו שהיא הצליחה להימנע מלזנות (שם, יח, ע"א). עוד שנים קודם לכן, נתפס אחיה לתרבות זרה ונהרג על ידי ליסטים (מסכת שמחות, סוף פרק יב).
הטרגדיות בחייה של ברוריה נמשכו כאשר היא איבדה את שני בניה. על כך מספר מדרש משלי סיפור קשה ומעורר צמרמורת. על הפסוק במשלי, לא, א: "אשת חיל מי ימצא" מסופר במדרש:
"אמרו מעשה היה בר' מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו, מה עשתה אמו /אמן/, הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו, אמר לה היכן שני בני, אמרה לבית המדרש הלכו. אמר לה צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם, נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל, חזר ואמר היכן שני בני, אמרה לו הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך. לאחר שבירך אמרה לו רבי [שאלה אחת יש לי לשאול לך, אמר לה אמרי שאלתך, אמרה לו רבי] קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא? אמר לה בתי מי שיש פקדון אצלו הוא צריך להחזירו לרבו. אמרה לו רבי חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו. מה עשתה? תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה, התחיל בוכה ואומר: בני בני רבי רבי, בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן. באותה שעה אמרה לו לר' מאיר: רבי, לא כך אמרת לי אני צריך להחזיר הפקדון לרב?, אמר, 'ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך' (איוב א כא). אמר ר' חנינא בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר 'אשת חיל מי ימצא'" (מדרש משלי (בובר) פרשה לא).
על האגדה הזו אומר הרב בני לאו:
"זהו סיפור קשה המתאר את השליטה העצמית של ברוריה. היא עושה הכול ור' מאיר מובל על ידה […] היא שולטת במצב ומנווטת אותו עד לנקודה שבה היא יכולה להכניסו לחדר [ …] התורה שלה מייסדת את פרשת הניחומים הגדולה של הפיקדון שתהפוך להיות מוטיב מוביל בדברי הספד וניחומים" (בנימין לאו, חכמים – כרך שלישי : ימי גליל, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2008 ע' 213).
הדומיננטיות של ברוריה עולה גם מניתוחו של שמואל פאוסט:
"היא נותנת כוס והוא מבדיל, היא מגישה מאכל והוא אוכל. היא נוטלת אותו בידה כילד ומוליכה אותו אחריה. בחירת המילים מלמדת שאקטיביות זאת היא רק הטרמה של הובלתה של האישה את מהלך העניינים לקראת סיום: היא "הקריבה" לפניו מאכל, והיא גם "הקריבה "אותו למיטה לקראת הסרת הלוט והגילוי המחריד. ואולי בכל פעולותיה אלה אכן "הקריבה" מעצמה יותר ממה שאנו משערים?" (שמואל פאוסט, "מות בניו של רבי מאיר", מקור ראשון, 13.4.2006).
ניתן לדעתי לראות את הסיפור כמתאר באופן ביקורתי על מה קורה לאשה למדנית קרה שמתפקדת כרעיה ותלמידת חכם אך לא כאם. ובכך הוא מבטא דרך התמודדות של חכמים עם דמותה יוצאת הדופן והמאיימת של ברוריה החכמה והלמדנית. אולם ניתן גם לראות כאן את יכולת השליטה העצמית של ברוריה ואת דאגתה לבעלה, רבי מאיר, מה שהופך אותה למגלמת חיה של המילים "אשת חיל מי ימצא?".
(משפטים תשפ"ג)
