אתגר הגיור כא': עמדת הרמב"ם

תולדות הגיור בישראל – תקופה רביעית: תקופת הראשונים-סוגיית מניעי המתגייר (סיום) ותקופה חמישית-תקופת האחרונים (פתיחה):

לקראת סיום דיוננו בתקופת הראשונים בסוגיית מניעי המתגייר, חשוב לציין את עמדתו השיטתית של הרמב"ם. בהלכות איסורי ביאה פרק יד, הלכה א' (אותו הבאנו באחד הטורים הקודמים), הרמב"ם מדגיש את חשיבות ההצטרפות לעם ישראל, למרות מצוקותיהם: "אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים ודחופים […] אם אמר אני יודע ואיני כדאי-מקבלין אותו מיד". לעומת זאת בפרק יג, הלכה יד, הרמב"ם מדגיש את הרצון הכן להצטרף לדת ישראל:

"שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן" (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יד, הדגש שלי. מ.ה).

ובכל זאת, בדיעבד לפי הרמב"ם:

"גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות- הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן" (הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יז. הדגש שלי, מ.ה).

כיצד, אפוא, ניתן ליישב את הדברים? האם הגר מצטרף לעם היהודי, גם אם לא קיבל מצוות וגם אם מניעיו לא היו דתיים וגם אם חזר בו ונהיה מומר? או שהוא מצטרף לדת ישראל וקבלת המצוות ושמירתן אחר כך היא העיקר? על פי זוהר ושגיא, צריך להבחין כאן בין עצם קיום הקולקטיב שהוא אתני-לאומי, לבין תכליתו וייעודו של הקולקטיב-שהוא שמירת תורה ומצוות. היסוד המכונן הוא ההצטרפות לעם ישראל, והוא העיקרי. לכן לפי הרמב"ם גם אם התברר שהוא לא שומר את המצוות וגם אם לא בדקו את מניעיו והם לא היו דתיים- הגיור תקף (צבי זוהר ואברהם שגיא, גיור וזהות יהודית-עיון ביסודות ההלכה, ירושלים: מכון שלום הרטמן ומוסד ביאליק, תשנ"ה, עמ' 32-30).

בתשובתו הבאה מציג הרמב"ם עמדה מקלה במקרה של אדם שחי עם שפחתו וכעת רוצה לשחרר אותה ולשאת אותה:

"לפי שכבר פסקנו פעמים אחדות בכגון אלו המקרים, שישחררה וישאנה. ועשינו זאת מפני תקנת השבים [תקנת חז"ל שמאפשרת לגזלן להחזיר את דמי החפץ הנגזל, כשהוא למשל גזל עצים ושיקע אותם בביתו, אף שבמקור הוא צריך היה להחזיר את החפץ עצמו, וזאת כדי לא לנעול דלת בפני הרוצים לשוב בתשובה. וראו במשנה תורה לרמב"ם, הלכות גזלה ואבידה, פרק א',הלכה יג'. מ.ה]. וזאת ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו [על פי חז"ל ביומא, דף פב, שאישה מעוברת שנתקפה בולמוס לאכול בשר אסור, שעדיף שתאכל את הרוטב שלו, כלומר עדיפה עבירה קלה יותר אם האדם בין כך יעבור עבירה, מ.ה]. וסמכנו על דבריהם ז"ל 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' [לעתים מותר להפר תורה כדי לעשות את הדבר הנכון מבחינה דתית, כמו בכתיבת התורה שבעל פה על ידי רבי יהודה הנשיא, וראו בגיטין, דף ס, עמוד ב'. מ.ה]. ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוך (שו"ת הרמב"ם סימן ריא).

תקופה חמישית: תקופת האחרונים (המאה ה-16 עד היום)-פתיחה:

אנו מגיעים  כעת לתקופת האחרונים. בסוגיה זו רבה מאוד הספרות ההלכתית. בטורים הבאים אנסה רק לשרטט כמה כיוונים מרכזיים וקולות בולטים בנושא הגיור, תוך התייחסות מפורטת לגיור של "זרע ישראל", שרלוונטית במיוחד לעלייה מברית המועצות לשעבר, שבה פתחנו את הסידרה.

ככלל ניתן לומר שתקופת האחרונים בעיקר ביהדות האשכנזית מהמאה ה-19, מעלה יותר קולות המעלים את הרף המחמיר בקבלת הגרים. וזאת כתגובת נגד למגמות החילון, הרפורמה וההתבוללות שעברו על קהילות ישראל מסוף המאה ה-18 ואילך. עם זאת, לא מעט פוסקים, ובמיוחד בקרב רבני המזרח שם המגמות הללו היו מתונות יותר ולאור מסורת הפסיקה הספרדית- הציגו עמדות מקלות יותר.

(בחוקותי תשפ"ב)