יעקב ספוקויני
הרמ"א התגלה במלוא גדולתו כפוסק. הוא עצר את תפילת קבלת השבת עד לאחר השלמת החתונה. הוא עצמו ערך את החופה יותר משעה לאחר שנכנסה השבת
"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: וְחָרָה אַפִּי. וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" [שמות כב – כא- כג].
בשלושת הפסוקים האלה ניכר הכאב והכעס. הכאב של חסרי המגן אל מול מעניהם והכעס של ה'. הכעס מתבטא הן בכפילות המילים והן בחומרת האזהרה של ה' לנקמה, חלילה. מידה כנגד מידה.
על מה יצא הכעס, זה ברור. התורה רואה בחומרה יתרה כל התנכלות לחסרי המגן, מהגֵר ועד היתום והאלמנה. אלא שיש לשים לב לכפילות בשלושת הפעלים. ברור שהכתוב בא ללמד אותנו משהו חשוב. יש פה דגש הן על העינוי, הן על הצעקה והן על ההבטחה האלוקית לשמוע את צעקתם.
הרמב"ן, בפירושו השני לפסוק זה, אומר כי הדגש על הצעקה בא ללמדנו, שחסרי המגן הללו אינם צריכים באמת להוציא צעקה הנשמעת לאוזני כל. "רק אם צעוק יצעק אלי בלבד, מייד אשמע צעקתו. איננו צריך לדבר כלל, כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך". דווקא בגלל שאין לאומללים הללו מי שיגן עליהם, הם יקבלו את ההגנה המיטבית מהקב"ה בכבודו ובעצמו.
חכמים לאורך הדורות בכל קהילות ישראל הנהיגו מתן צדקה לאלמנות ויתומים. יתרה מכך, ברבות מן הקהילות נעשו הדברים בסתר. גדולי עולם ראו עצמם כשליחי המקום להגן על חסרי המגן. כך היה בהתגייסותו של הרמ"א לטובת כלה יתומה באופן יוצא דופן מבחינה הלכתית.
סיפור המעשה החל זמן רב קודם החופה. הכלה הייתה יתומה מאם. אבי הכלה היה סוחר גדול וראה ברכה בעמלו. כנהוג בימים ההם, חיפש שידוך הגון לבתו הבכורה. האיש מצא לבתו חתן כלבבו וסיכם עם בני משפחתה את התנאים. כמה כסף ייתן הוא כנדוניה, כמה יקדישו שני הצדדים לזוג הצעיר, ועוד. שני הצדדים הודיעו לבני הזוג על מה שסיכמו וקבעו מועד כללי לחתונה. אלא, שזמן קצר אחר כך נפטר אבי הכלה. לאחר מותו, נותרה הכלה ללא אב וללא אם. דודה, אחי אמה לקח אחריות עליה ועל אחֵיה. הדוד המשיך בהכנות לחתונה. זו נקבעה, כמקובל באותם ימים ביום שישי בצהריים. מנהג זה נפוץ על מנת לחסוך את אחת מסעודות השבת שנחגגו בנוכחות שתי המשפחות. גם המיקום העיד על תודעת החיסכון- חצר בית הכנסת של הרמ"א בקרקוב. הרמ"א עצמו התכבד בסידור הקידושין.
זמן מה לאחר שנקבע מועד החתונה, נדהם הדוד לגלות שהאבא, הסוחר הגדול, לא די שלא השאיר ירושה גדולה, אלא השאיר אחריו חובות כבדים. מהכסף ששמר לנדוניה נשאר מעט בלבד. הדוד סיפר את הדבר לבני משפחתו וכולם קיבלו על עצמם לסייע הן בהכנת הסעודה והן בהשלמת הנדוניה. הכלה עצמה לא ידעה את אשר קרה. היא שמעה בקול קרובות משפחתה ועשתה את כל ההכנות לחתונה.
יום שישי הגיע, שולחנות הסעודה כבר היו ערוכים. הכלה הייתה לבושה בבגדי כלה, כולל ההינומה שרכשו קרובותיה עבורה. ברם, בני המשפחה שקיבלו על עצמם להשלים את הנדוניה, חזרו בהם והביאו עמם רק חלק מהכסף. כשליש מהנדוניה היה חסר. החתן ובני משפחתו סירבו לקיים את החתונה. ויכוחים בין משפחת הכלה ובין משפחת החתן נמשכו עד כניסת השבת. אז התגייס הרמ"א למשימת השכנוע ולבסוף, התרצה החתן לקיים את החתונה. ברם, השבת כבר נכנסה וכידוע, אין מקדשין בשבת.
כאן התגלה הרמ"א במלוא גדולתו כפוסק. הוא עצר את תפילת קבלת השבת עד לאחר השלמת החתונה. הוא עצמו ערך את החופה יותר משעה לאחר שנכנסה השבת.
את הסיפור סיפר אחד מתלמידיו, המהר"ם מטיקטין. הוא כתב באריכות את נימוקיו ההלכתיים של הרמ"א, שאמר: "ושלא לבייש בת ישראל הגונה קמתי וסידרתי הקידושין בזמן הנ"ל". את הפסק הזה הסביר המהר"ם כי "בשעת הדחק, כגון שאין החתן והכלה יכולים להשוות ביום ו' ומחמת קטטה נמשך [הוויכוח] עד הלילה ובחור שלא קיים מצוות פריה ורביה וכבר הכינו צרכי הסעודה ויש הפסד גדול וביוש לחתן ולכלה, התיר הרמ"א להיות החופה בשבת והוא עצמו סידר הקידושין מפני שגדול כבוד הבריות…" [פרויקט השו"ת- בר-אילן].
אלא שזו הייתה הוראת שעה בלבד. זמן מה לאחר המקרה הזה תיקנו חכמי העיר שלא לערוך עוד חופה וקידושין בימי שישי. למרות זאת, הנהגתו האמיצה של הרמ"א, משמשת כאות ומופת הלכתי להגנת הכלה היתומה, כפי שמצווה אותנו התורה בפרשה.
Yaakovspok1@gmail.com
(משפטים תשפ"ג)
