הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)ממציאות רוחנית ומרוממת, משוללת מסגרות והגדרות, אנו עוברים לפרשת "משפטים", הדורשת מאיתנו לקיים חוקים שלפעמים רחוקים מהעולם החווייתי. איך מצליחים לגשר בין שני העולמות הללו? שני העולמות אינם רק בין אדם לחברו אלא גם בין אדם לעצמו. עלינו למצוא זיקה תמידית ביניהם.
להבנתי, זה מאוד דומה להבחנה שביצע הפסיכולוג דניאל כהנמן, הטוען שאנו פועלים בעזרת שתי המערכות כל הזמן: מערכת אחת – ממהרת להחליט, אינטואיטיבית, סטריאוטיפית, לא דורשת השקעת אנרגיה. סוג של 'האני החווייתי' (experiencing self), היא זו הפועלת אצלנו רוב הזמן. היא אוטומטית ודורשת מאמץ מינימלי, אם בכלל; לעומתה, המערכת השנייה היא איטית, מנתחת אירועים, דורשת השקעת אנרגיה. מערכת זו נקראת סוג של 'האני הזוכר' (remembering self). היא זו המקבלת החלטות. היא מתרשמת, מבקרת ושופטת. היא מפנה מיקוד וקשב לפעילויות מנטליות שדורשות מאמץ וריכוז כמו חישובים מורכבים, בחירות וביקורת.
שתי המערכות חשובות לכל אדם במידה שווה, טוען כהנמן, אלא שהבעיה נוצרת בזמן שימוש במערכת האינטואיטיבית כאשר ראוי להשתמש במערכת המנתחת. עצם השימוש הלא נכון בשתי המערכות הוא שגורם לנו לפספס מידע חשוב, ואנו רואים רק מה שאנחנו מצפים לראות. קושי להעריך את המציאות נכונה עלול להטעות אותנו בשיפוטיות שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים. יש דוגמאות למכביר בעניין זה.
המראיין המשיך בשלו: "אתה רוצה לצעוק: 'תראו, אנו תורמים, מגיע לנו שוויון וצדק'?"
הפעם אשתף אתכם בראיון שהתקיים באחד הערוצים עם ליאור, חייל יוצא אתיופיה המשרת ביחידה מובחרת. המראיין ביקש מליאור להתייחס לכך שאחוז גבוה של הנהרגים במלחמה הזאת הם יוצאי הקהילה האתיופית. ליאור ניסה לא להיגרר לשיח המגזרי וענה "אנו רואים פעם אחר פעם את האוכלוסיות השקופות שנמצאות בחזית ומחרפות את הנפש למען אזרחי ישראל באחוזים גבוהים. ההורים שלנו דיברו איתנו על אחדות, על אהבת המדינה והעם. אבל גם האוכלוסיות השקופות נלחמות, הן במערכה הצבאית והן במערכה האזרחית, למען הזכויות הבסיסיות שלהן".
המראיין התאמץ להוציא ממנו 'קיטורים' והקשה עליו: "ת'כלס, מה אתה מרגיש? מה אתה באמת חושב?". ליאור ענה שעניינים של צדק ושוויון הם מלחמה של כולנו, ואסור לנו שביום שאחרי המלחמה נשכח את התרומה של החיילים. המראיין המשיך בשלו: "אתה רוצה לצעוק: 'תראו, אנו תורמים, מגיע לנו שוויון וצדק'? יש איזה סוג של כאב של העדה, היחס לאנשים, האפליה שאתם חווים?".
ואז, ליאור פונה אל הצופים ואומר להם: "בפעם הבאה שאתם רואים אזרח אתיופי או חובש כיפה, זכרו שהוא חזר מהקרבות בעזה. כאשר אנו נקראים לדגל, אנו הראשונים שנמצאים שם בחזית. שלא ישכחו זאת. המבחן האמיתי של החברה הישראלית מייד לאחר המלחמה הוא האחדות, צדק, שוויון. כולם אחים".
המראיין המאוכזב המשיך: " תן לנו משהו ספציפי שאומר לנו 'אני רוצה שזה ישתנה'".
אז ליאור סיפר סיפור אישי שמאוד הפתיע אותי. "במהלך כל שנות השירות שלי ביחידה השתתפתי בהרבה מאוד מבצעים. על מספר פעילויות שעשינו קיבלתי צל"ש מהנשיא וצל"ש רמטכ"ל. חודש לפני השחרור יצאתי לרגילה. במהלך החופשה, המשטרה עצרה אותי מתחת לבניין ולקחה אותי לתחנה להמשך חקירה. פתאום מופיעה המפקחת של התחנה ואומרת להם 'אתם יודעים מי זה? לוחם ביחידה מיוחדת בקומנדו. אתם טועים. הוא גיבור ישראל, שחררו אותו'".
ליאור המשיך: "אמא שלי עובדת ניקיון בעירייה, ואותה מפקחת השתתפה בטקס שעשו לרגל קבלת הצל"ש מהנשיא. היא הכירה אותי משם. אמא שלי סיפרה לי על מבצע משה, לקחה את הילדים על הגב, הלכה במדבריות סודן במסירות נפש, בשביל להגיע לירושלים. האהבה לישראל היא בשורשים שלנו".
בעזרת שתי המערכות ליאור מבקש מאיתנו שנבחן את המציאות דרך המערכת המנתחת ולא בזו האינטואיטיבית. ליאור מבקש מאיתנו שנפסיק לחיות בתוך עולם ההרגלים שלנו וננסה לראות את המציאות מתוך נקודת מבט של האחר, ולא רק מתוך נקודת מבט של האחד.
