המטרה הנרטיבית מקדשת את האמצעים?

השיח הציבורי הפוליטי והעסקי בעידן הפוסטמודרני הפך להיות שיח מטרתי ונרטיבי, ולעיתים גם ציני וחסר עכבות. הגופים השונים מפעילים בו לא פעם כלי יח"צ ועיצוב דעת קהל רבי עוצמה, ולוביסטים שמנסים להשפיע על מקבלי החלטות כדי לקדם את האינטרסים ואת האג'נדה שלהם. לצורך כך הם משקיעים בכך הרבה כסף. לעיתים הם מתנהלים בצורה ישירה וגלויה בקמפיין של פרסום ישיר, בשלטי חוצות ובמדיה, ולעיתים בצורה מתוחכמת וסמויה. לעיתים הם אף עושים שימוש באמצעים להשפעה על דעת הציבור: מזמינים 'מחקרים מוזמנים' וממומנים מטעמם ע"י 'אנשי מקצוע' – 'מומחים בתחום' (שלעיתים הם עצמם נהנים מפירות הקמפיין לו הם שותפים) שיתמכו בעמדתם, 'סקרים' ו'עצומות' שיראו שהציבור תומך בעמדתם, או ידוענים ומשפיעני רשת שתומכים בהם. אמצעי נוסף שנעשה בו שימוש הוא הפצת ידיעות, מהן ספינים שנועדו לייצר שיח ולבחון תגובות של בעלי ענין, ומהן ידיעות כזב (פייק ניוז), כדי לקדם את האג'נדה והאינטרסים שלהם.

דא עקא, בעידן הזה יש מעין השלמה עם המצב, שפעמים רבות מידי הדוברים, הקמפיינים וכל שאר האמצעים אינם דוברים אמת! המטרה הנרטיבית מקדשת עבורם את האמצעים, השגת המטרה מצדיקה עבורם גם הפצת חצאי אמיתות ואף שקרים מוחלטים. די ל'דובר' שמייצג את שולחו שמשלם את משכורתו, שיגיד את דבריו ברהיטות ובביטחון עצמי, כדי להפגין שדבריו נכונים וצודקים. גם אם הוא לא בטוח שהוא דובר אמת, ובוודאי כשהוא יודע שהוא מפיץ שקרים במצח נחושה, הכל כדי להשיג את המטרה.

חלק גדול בציבור מודע לתופעה, איבד אמון ונעשה חשדן. בוחן בחשדנות כל 'ידיעה' וכל 'מחקר' שמתפרסם, מי האינטרסנט שדאג לממנו, מצליב מידע, משל היה איש מודיעין מיומן. אולם יש כאלה שלא. יש כאלה הצורכים את המידע בתמימות, שהאמצעים הללו ישפיעו עליהם. עדיין יש מספיק כאלה, אחרת לא היו משקיעים בהם כל כך הרבה כסף. בשלב כזה או אחר כנראה שגם הם יתפקחו.

מעבר לחורבן המוסרי שיש בכך, הנזק החברתי שנגרם לאנושות ממנו הוא עצום. אחד מהיסודות של הקיום האנושי החברתי הוא ה'אמון' שבין אדם לחברו. ה'אמון' יוצר את העוצמה של ה'ביחד' הקולקטיבי. אם אין 'אמון' וכל אחד חושד בחברו שהוא לא דובר אמת, ושהוא מוכוון על פי האינטרסים שלו, ומנסה 'לקחת' לעצמו מה שיוכל, החברה האנושית נחלשת.

התורה מלמדת אותנו שבתוך המרכיב החברתי חייב להיות גם מרכיב אמוני, שייתן תוקף למחוייבות המוסרית ההדדית.

בפרשה הקודמת קראנו את עשרת הדברות. חלקן הן מצוות ש'בין אדם למקום', חלקן 'בין אדם לחברו' וחלקן גם וגם. אולם למעשה כולן גם וגם! ללא הממד של 'בין אדם למקום' שיש במצוות ש'בין אדם לחברו', עלולים להיות עיוותים, ויתכנו אתגרים שלא יצליחו לעמוד בהם. בעיקר בדברים שאחרים לא יכולים לדעת אם הם אמת או שקר. ואם אין 'יראת אלוקים' ביחסים ש'בין אדם לחברו' לעיתים המחסום המוסרי בפני אי אמירת אמת אינו מספיק. במיוחד כאשר אי אמירת האמת משרתת אינטרס אישי חשוב או רווח כספי גדול.

פרשת משפטים היא הרחבה של המצוות ש'בין אדם לחברו', כדוגמת 'לא תחמוד': "כתב הרמב"ן, הקדים המשפטים, שכמו שבדבור הראשון שבעשרת הדברות הזהיר בידיעת השם, והשני באיסור עבודה זרה, חזר וצוה למשה, כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וגו' (לעיל כ, יט) להזהירם עוד, שיתנו לבם למה שראו, ואתם ראיתם הוא כנגד הדבור אנכי, ולא תעשון כנגד לא יהיה לך, ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד, שסיים בו עשרת הדברות, כי אם לא ידע האדם משפטי הבית והשדה ושאר הממון, יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר "תשים לפניהם", משפטים ישרים שינהגו בהם, ולא יחמדו עוד שאינו שלהם" (הטור הארוך על שמות פרק כא פסוק א). דוגמה מיוחדת היא פרשת השומרים: "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה" (שמות כב ח). "למדך הכתוב שהטוען בפקדון לומר נגנב הימנו ונמצא שהוא עצמו גנבו משלם תשלומי כפל" (רש"י שם).

במקבילה בויקרא נאמר שששומר שמתכחש לפקדון שקיבל נחשב כמועל בד': "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּד' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא ה כא).

"אמר רבי עקיבא: מה ת"ל: 'ומעלה מעל בד" לפי שכל המלווה והלווה, והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר. לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר. אבל המפקיד אצל חבירו ואינו רוצה שתדע בו נשמה, אלא שלישי שביניהם לפיכך כשהוא מכחש מכחש בשלישי שביניהם" (רש"י שם). "פירוש הקב"ה שהוא השלישי שביניהם" (שפתי חכמים שם).

כאשר אדם מתכחש לאמת בפקדון – איש לא יוכל לדעת שזהו שקר, המודעות ל'גורם השלישי' לכך שהקב"ה רואה ובוחן היא ערובה לנאמנות לאמת. ובממד הציבורי היא הערובה להמשך הקיום החברתי האנושי.

(משפטים תשפ"ג)