אצלנו קדושה היא יעד, ייעוד ואתגר

בעולמה של תורת ישראל, קדושה אינה שם תואר. היא שם פעולה. יעד, ייעוד ואתגר הקוראים לפעולה תמידית

היה זה לפני כארבעה עשורים. אחד מתלמידיו של הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון", בא אליו ובפיו שאלה בסוגיה שהעסיקה רבים מחכמי ההלכה. באותם ימים קדמונים, רווחה מאד העתקת קלטת-טייפ ('קסטה') של מוזיקה.

כדרכו, שמע הרב בקשב רב את התלמיד, פרש בפניו את השיטות השונות, ושאל אותו תחילה לחוות דעתו-שלו. לסוף, הביט בו במבט רך, ואמר: "נניח שאין איסור פורמלי בכך, אבל האם חשבת על כך שהיוצר עמל חודשים ושנים על יצירתו, ושהשקיע בתהליך היצירה את מיטב כספו, חלבו ודמו, ואתה מבקש לעשות בכל אלה שימוש ללא תמורה?! אפילו אמרנו, ולא בהכרח אמרנו, שהעתקה כזו מותרת מבחינה פורמלית, מי שיעשה כן, בוודאי לא יקבל מדליה של 'קדושים תהיו'".

עיקרון זה, שעיקרו נטוע בשדה האתי-מוסרי, לאו דווקא המשפטי-הלכתי-פורמלי, להימנע מלהיות "נבל ברשות התורה" (כדבריו המפורסמים של הרמב"ן בראש פרשת קדושים), עבר כחוט השני במשנתו של הרב. לאמור: לא כל מה שמותר הוא גם מוסרי, נכון וראוי.

כך היה, למשל, בעת "מבצע שלום הגליל", מלחמת לבנון הראשונה. חבורת החיילים ישבה לפני ראש הישיבה שהגיע לבקר אותם במורדות הרי הלבנון בעיצומה של המלחמה. חבריה עברו מסלול קרבות אכזרי וטבילת אש קשה. בשדות, ליד הטנקים ממש, חזרו הכפריות ללקט שיבולים כשילדיהן קוטפים פרי בבוסתנים. תלמיד הישיבה, פתח בקול הססני ׳… אני שואל את עצמי מה אני מציב לעצמי מבחינת גישה מוסרית, ציונית ואנושית מול בעיות כמו אכילת פירות מבוסתניהם של תושבי לבנון שאנו מגיעים אליהם במהלך הקרבות. הרגשתי שגם אכילת פירות שלהם, בזמן הקרב והמלחמה, יש בה פגיעה כלשהי במה שאנו אמורים לשמור ולעשות. נראה שההלכה הצרופה אמנם מתירה זאת ללא פקפוק במצב של מלחמה ופיקוח נפש, אבל מהי תשובתנו לכך מבחינה מוסרית?'. ראש הישיבה השיב מיד: "היחס בין ההתנהגות המוסרית לבין מה שמותר לאדם בהלכה, הוא נושא נרחב ומתפצל לתחומים שונים. יכולה להיות התנגשות מסוימת בין תפיסתנו את המוסר האנושי לבין הדרישה ההלכתית, ולהיפך: גישת המוסר עשויה להיות מרחיקת לכת ביחס לְמָה שאנו מתירים לעצמנו בדרך-כלל. באשר לשאלה הספציפית, דעתי היא שלא נכון לחשוב שמה שאנו מוצאים מפורש בהלכה, ממצה את כל שנדרש מהאדם מבחינה מוסרית. יש תחום של 'קדש עצמך במותר לך' שכלול תחת ציוויים כלליים יותר, דוגמת 'ועשית הישר והטוב' או 'קדושים תהיו'. אכן, דברים אלה אינם כלל מידת חסידות, שרק הרוצה להיות צדיק יקפיד עליהם, ואילו הרוצה להיות סתם 'בינוני' יכול להתעלם מהם. בכמה מקומות מדגיש הרמב"ם שצווים כלליים אלה מחייבים כל אדם. בכל יום, בכל עת ובכל שעה. ודוק: לדברי הרמב"ן, מי שאינו עומד בדרישות 'קדושים תהיו' אינו סתם 'בינוני', אלא 'נבל'! לא פחות, נבל! נבל ברשות התורה!".

גישה דומה הביע הרב ביחס לדיני הנזיקין. לפי המשפט העברי, רק נזק ישיר ('גַרְמִי') מחייב את המזיק בתשלום פיצוי לניזק, ואילו נזק עקיף – שמכונה בהלכה "גְרָמָא" – פוטר אותו מתשלום.

הרב ליכטנשטיין הקדיש פרק נרחב לבירור גישת הרמב"ן שכתב בנושא זה את  "קונטרס דינא דגרמי". לצד ניתוח דבריו, הקדיש הרב פרק שלם לעצם האיסור להזיק. הרב ביקש להתייחס לא רק לכלל הפורמאלי, הקובע את התוצאה המשפטית רק בדיעבד, 'לאחר מעשה', אלא גם לקבוע תקן של התנהגות מלכתחילה האוסרת על אדם להזיק את חברו, אפילו אם יפצה אותו על כך. ייחוד פרק לנושא זה, שלא הוזכר בקונטרסו המקורי של הרמב"ן, שיקף פעם נוספת את השקפת עולמו של הרב, שאינה דוגלת רק בפורמליזם ההלכתי, אלא ביקשה לעלות למדרגה הנוספת של "קדושים תהיו" ברוח הרמב"ן, מעלה הדורשת מאדם להימנע מלהיות "נבל ברשות התורה", ולקדש עצמו גם במותר לו".

עקרונות יסוד חשובים אלה, מצוות "קדושים תהיו" והאיסור להיות "נבל ברשות התורה", משליכים על עולם הקדושה היהודי בכלל.

"ישראל, עם קדושים, קומו לעבודת הבורא". עם ניגון מתקתק זה (ביידיש),  היה הרב משה צבי נריה ז"ל מעיר את תלמידיו בישיבת כפר הרא"ה מדי בוקר. ישראל עם קדושים".

בעולמה של תורת ישראל, קדושה אינה שם תואר. היא שם פעולה. יעד, ייעוד ואתגר הקוראים לפעולה תמידית. מפליא ככל שיהיה, מיקודה של מצוות "קדושים תהיו" ופרשת קדושים כולה אינו בשדה המצוות שבין אדם למקום. מוקדה של פרשת קדושים הוא דווקא במצוות השגרתיות, היומיומיות, שלעתים נדושות בעקבינו. מצוות שבין אדם לחַבֵרו ובין אדם לחֶבְרָתו: "איש אמו ואביו תיראו", "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם", "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ… לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל… לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ… לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ… לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא… לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

בדתות אחרות, "קדוש" הוא שם תואר לאדם קדוש, למקום קדוש או לחפץ קדוש, וכל אלה "מתקדשים" מכוח עצמם, והכל חייבים בכבודם.

לא כן בתורת ישראל. הציווי הפותח את פרשת השבוע, "קדושים תהיו!", כמו זה המופיע בסופה, "והייתם לי קדושים!", אינו קביעת עובדה, אלא ציווי וקביעת כיוון, יעד וייעוד כללי, שכולנו חייבים בכבודם ובכיבודם.

(אחרי קדושים תשפ"ג)