אפשר לשמוח רק כי אנו מצווים כך?

משנכנס אדר מרבין בשמחה. הנחיה זו של חז"ל, מעלה סוגיה מהותית: האמנם אפשר לצוות על הרגש? האם אפשר להיות בשמחה גם בימים מתוחים וקרועים?
הרבה תשובות ניתנו בשאלה זו, ואני אתייחס לסיפור אחד של חז"ל, ולקשרים שיש בו לחודש אדר ולחג הפורים.

תענית כב ע"א:

"רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט, [ר' ברוקא חוזאה היה מצוי בשוק של בית לפט]. הוה שכיח אליהו גביה, אמר ליה: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי? – אמר ליה: לא.[היה מצוי אליהו אצלו. אמר לו: האם יש בשוק הזה מישהו שהוא בן עולם הבא? אמר לו: לא]".

הגמרא בתענית מספרת על ר' חוזאה, הפוגש באליהו הנביא, ומבקש לדעת האם יש בשוק אנשים שהם בני עולם הבא. בחלקו הראשון של סיפור, שדילגתי עליו מפאת קוצר היריעה, מצביע אליהו על דמות יוצאת דופן של מי שאפילו לא לבוש כיהודי: אין לו תכלת בבגדו והוא נועל נעליים שחורות כמנהג הרומאים. לאחר שיחה איתו, מתברר שמדובר במי שמסירות הנפש למען עמ"י, דוקא בתלבושתו זו, מעוררת השתאות ופליאה.

לאחר שאנו נפרדים מהאיש, מצביע אליהו הנביא על שתי דמויות נוספות: "[…] אמר ליה: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. [אמר לו: אלו הם גם בני עולם הבא] אזל לגבייהו. אמר להו: מאי עובדייכו? [הלך אצלם. אמר להם: מה מעשיכם?] – אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו – טרחינן ועבדינן להו שלמא. [אמרו לו: אנשים מבדחים אנחנו, מבדחים את העצובים. או גם, כשאנחנו רואים שנים שיש ביניהם מריבה, אנחנו טורחים ועושים שלום ביניהם]".

מדובר בשני בדחנים. מספרי בדיחות. האם אפשר לגרום לאדם להיות שמח? מסתבר שכן. ענייני צחוק ובדיחות בחודש אדר, אינם המצאה חדשה של הדור שלנו, ואף לא של מסורת הפורים-שפיל באירופה. כבר חז"ל מלמדים אותנו שניתן לשמח עצובים על ידי בדיחות.

אך הבדחנים שלנו לא רק משמחים עצובים. הם גם משכינים שלום. כיצד הם עושים זאת? לא כתוב במפורש, אך ההקשר יכול ללמד אותנו, שגם את זאת הם עושים באמצעות הצחוק והבדיחה.
שמחה, צחוק וקורטוב של בדחנות יכולים לתת לנו פרספקטיבה. לעזור לנו לא לקחת את עצמינו יותר מדי ברצינות. לרכך קצוות ולעגל פינות, לסייע בהקשבה ובהידברות. כשאנחנו צוחקים יחד – אנחנו רבים פחות.
בימים מתוחים אלו יהי רצון ששמחת חודש אדר תסייע גם בהשכנת שלום, הקשבה והבנה.

(תרומה תשפ"ג)