מערכת שבתון
ד"ר יוסי גרין
"וחי בהם ולא שימות בהם" (בבלי, יומא פה, ע"ב).
מן המפורסמות ש"הרוגי מלכות [הנרצחים בשל יהדותם] אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" (בבלי, בבא בתרא י, ע"ב). לאה (לוסי) די ואור אשכר הי"ד, ובוודאי גם נרצחים אחרים, כשיעלו לפני כיסא הכבוד לדרוש מהקב"ה לומר למשחית די, תעמוד לזכותם הצלת חיים ושיפור איכות חיים. בהחלטתם לתרום את אברי יקיריהם, העצימו בני המשפחה את החשיבות הגדולה בתרומת אברים מן המת להצלת חיים. שכן, תורם חי יכול לרוב להציל חולה אחד, בעוד שאיבריי נפטר יכולים להציל עד תשעה חולים. היות ומטופלי הדיאליזה הם החלק הארי של הממתינים להשתלה (לעתים שנים), נבקש להסתייע במאמר זה להגברת המוּדעות לחשיבות תרומת האיברים מן המת.
ייאמר מיד: אין בקריאה זו להמעיט כהוא זה מההערכה וההוקרה שאנו חבים למצילי החיים הגומלים חסד בגופם לחולים הרבים. התורמים כליה מחיים, ועמותת 'מתנת חיים' שתזכה ביום העצמאות להכרת המדינה בפועלה, ראויים לכל שבח. אף-על-פי-כן, אין די בתרומתם כדי להפחית את רשימת הממתינים להשתלת כליה.
גדולי הפוסקים בדורנו התירו לתרום כליה מחיים לאור הסיכון הקטן לתורם. הרב עובדיה יוסף זצ"ל אף כתב "שהעיקר להלכה שמותר, וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו, להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות" (שו"ת יחוה דעת, חלק ג, סימן פד). ר' שלמה זלמן אויערבך מדגיש ש"יש בזה מצוה רבה של הצלת נפשות" (שולחן שלמה ערכי רפואה א, "בריא, אם רשאי לתרום כליה עבור חולה", עמ' מד). עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שיש מחקרים המצביעים על סיכון מסוים לתורם החי לפתח בעתיד פגיעה כלייתית. חרף זאת, ולמרות הגידול במספר התורמים האלטרואיסטים, והעובדה שפרקטיקה זו רלוונטית אך ורק לתורמי כליה, הפער הגבוה בין הביקוש להיצע האיברים להשתלה כמעט ואינו משתנה לאורך זמן. אשר על כן, יש לחזור ולעודד את התרומה מן המת כדי להתגבר על המחסור באיברים להשתלה, לקצר את רשימת הממתינים, ולהציל גם את חייהם של חולים הנפטרים במהלך שנות ההמתנה להשתלה המיוחלת.
אינני מתעלם מהעובדה כי תוחלת החיים של הכליה המושתלת מן החי ארוכה מזו הנקצרת מן מת, אך גם שנות החיים שזוכה מושתל הכליה שנקצרה מן המת, עדיפות על שנות טיפול בדיאליזה. אף-על-פי-כן, ולמרות הקושי ההלכתי להתיר קצירת אבריו של מת להשתלה, סבורני כי באיזון הכולל בין הקשיים ופתרונם, לבין הסיכוי להציל חיים – נוטה הכף להצלת החיים.
שלושה איסורים עומדים בבסיס הטענה שאין לעקור איבר מן המת ולפגוע בכבודו: האיסור האחד הוא ליהנות מהמת או מאיבריו (בבלי, עבודה זרה כט, ע"ב). האיסור השני, החובה לקבור את המת סמוך ככל האפשר לפטירה (בבלי, סנהדרין מו, ע"ב). האיסור השלישי הוא לנוול (=לבזות) את המת (בבלי, בבא בתרא קנד, ע"א). באשר לאיסור הראשון אומר הרב איסר יהודה אונטרמן, כי משהושתל השתל שנקצר מגופת הנפטר בגופו של הנתרם, נקלט ומתפקד משתנה מצבו. השתל הופך לחלק בלתי נפרד מגוף הנתרם. אין הוא עוד איבר מן המת. חיותו מן החי מאיינת את האיסור. ההנאה והתועלת שמפיק הנתרם איננה עוד מן המת אלא מהאיבר החי שבגופו. (שו"ת שבט מיהודה, חלק ראשון, בשולי השער הראשון עמ' שי"ג (תשט"ו)). אומנם, הדברים אמורים ביחס לקרנית, אך נכונים הם גם ביחס לכליה שהושתלה.
באשר לאיסור לנוול את המת, השאלה שהובאה לפני רבי עקיבא הייתה האם מוצדק לנוול את המת על ידי פתיחת קברו בשל סכסוך ממוני (ירושה). רבי עקיבא השיב בשלילה אם המבקשים הם היורשים, אך לא אם הם צדדים שלישיים. מהסבר התוספות על אתר (שם, ד"ה: "ועוד") ניתן לדייק, שאם לצורך הכרעה בסכסוך ממוני פתיחת הקבר אינה נחשבת לניוול המת, קצירת אביריו לשם הצלת חיים מטעמים אלטרואיסטים לא כל שכן.
באשר לחובת הקבורה סמוך ככל האפשר למיתה, הנתיחה להנצלת האיברים להשתלה אינה מעכבת את הקבורה. קצירת האברים נעשית סמוך לאחר הפטירה, ומיד לאחריה מועבר הנפטר לבית-הלוויות ולקבורה, בדומה לתהליך ההעברה בעת הפטירה בבית-חולים. אגב, ניתן לקצור את הכליות לאחר מוות לבבי בבתי החולים הערוכים לכך, ובדרך זו להימנע מהפולמוס אודות ההכרה במוות המוחי-נשימתי.
ומעין הפתיחה, ולהבדיל בין החיים למתים, זכות גדולה עומדת גם לבני משפחות די ואשכר, אשר בשעתם הקשה, זכו להציל עולם ומלואו (על פי בבלי, סנהדרין לז, ע"א) כפול במספר ההשתלות שבוצעו.
(אחרי – קדושים תשפ"ג)
