אבות ג', ח'
"רַבִּי דּוֹסְתַאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ט) 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיך' יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ'; הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ".
קשה עבורי המשנה להבנה, מראשיתה ועד סופה. כיצד ניתן שלא לשכוח? ומה פרוש המילים "תקפה עליו משנתו"? ומתי/ האם באמת "מתחייב אדם בנפשו"?
תחילת המשנה דומה לקודמתה: השוכח את שלמד, כמו המַפְסִיק מִמִּשְּׁנָתוֹ, מסתכן והופך עצמו חסֵר וחשוף ונפרד משורשו הרוחני זהותי-לאומי. ושואלת המשנה: ומה דין זה שמשנתו קשה לו והוא אנוּס ואינו יכול ללמוד ולהתחבר מסיבה שאינה תלויה בו? האם דומה הוא לראשון? ומשיבים: (רק) אם יסיר האדם מליבו ויעקור באופן אקטיבי ומתוך זדון/כוונה את הלימוד שרכש והיה מנת חלקו, אזי יתחייב ממש (ולא "כאילו") בנפשו – תהא נפשו ושמא קיומו הפיסי (?) בסכנת קיום.
בשם האנוּס מלמידה, אבקש לצטט את דבריו המעודדים של פרופסור דוד גוטמן, עובד סוציאלי, מבכירי מלמדי גישת הלוגותרפיה (טיפול באמצעות מציאת משמעות), ניצול שואה וידידו האישי של פרופסור ויקטור פרנקל ואשתו אלינור. גוטמן מצדד בערכם של סיפורים, ככלי בעבודה הטיפולית, ומביא בספרו "לוגותרפיה הלכה למעשה" סיפור המיוחס לרבי ישראל מרוז'ין: "כשהבעל שם טוב עמד בפני בעיה קשה שהובאה לפניו על ידי אחד מתלמידיו, ולא ידע כיצד לפתור אותה, הוא נהג ללכת ליער בדרך שרק הוא ידע ואל מקום מסוים שהוא הכיר. ושם היה מדליק מדורה והיה מתפלל בכוונה גדולה והיה מוצא פתרון לבעיה. תלמידו, רבי יעקב יוסף, שכח את הדרך ליער אבל ידע את התפילה, וזה עזר. ותלמידו, רבי יעקב יצחק, שכח אפילו את התפילה אבל זכר את הכוונה, וזה עזר. והנה אני, הוספתי, את הדרך ליער אינני מכיר, ואינני יודע להדליק את האש, וגם את התפילה ואת הכוונה אינני זוכר. אני מכיר רק את הסיפור – וגם זה עוזר…".
נשנן ונספר, שהרי "כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן" (ר' ישראל סלנטר).
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(תצוה – זכור תשפ"ג)