הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
"ושננתם לבניך ודברת בם" – פרשת קריאת שמע, שהיא בסיס האמונה שאותו אנו מצווים לומר לפחות פעמיים ביום, מבטאת גם את החובות הבסיסיים ביותר הקיימים בעולמה של היהדות. היא פותחת באהבת ד', ובחובה כי הדברים האלה יהיו על לבבנו, אך אינה עוצרת בכך. בבואה לצוות על מימוש יסודות אלה קוראת היא לכל אחד ליטול את האחריות על העברת המסורת מדור לדור – לשנן לבנינו ולדבר בם, בכל עת ובכל שעה.
לימים התברר כי הטלת המשימה על ההורים אינה עומדת במבחן המציאות. קשיי הפרנסה, הטיפול בילדים, האחריות כלפי סבא וסבתא, ושאר העניינים הממלאים את חייו של האדם הביאו לדחיית החובה הזו, שכן היא נראית הצמחה לטווח ארוך, וכדרכם של דברים: הדחוף דוחה את החשוב. לא זו בלבד, אלא שמי שאין לו אב ואם לא זכה בחינוך ראוי. סכנה גדולה עמדה להמשך קיום חיי האמונה והתורה בעם ישראל. "… זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה… עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (בבא בתרא כא ע"א). זוהי ראשיתה של מערכת החינוך המפוארת של עם ישראל, שהייתה קיימת בכל עת ובכל זמן.
גם היום. גם היום החינוך הוא נשמת אפינו ויסוד חיינו. לשם כך צריך אנשי חינוך במערכת – מסורים לעבודתם, מוכשרים בהוראתם, קשובים לילדים, מאמינים ומוסריים. הם שדרת הקיום שלנו. ואף על פי כן, מערכת החינוך נמצאת במשבר קשה, של חוסר גדול באנשים אלה. הדבר נובע מאין ספור סיבות, שהמשכורת היא רק אחת, וכנראה לא הגדולה שבהן. הדבר קשור להיות הכיתה שדה קרב, והמורה כמטרה לחיצים מתמידים של ההורים; למעמדו של המורה בחברה, וההתייחסות להוראה כאל מקצוע שהולכים אליו בחוסר ברירה; ולסיבות רבות נוספות. הצד השווה שבכולם הוא שמערכת החינוך, כולל זו הדתית, משוועת לאנשי חינוך – והם לא שם. המצב ממש חמור – ואנחנו מתעסקים בנושאים אחרים. מספר הפונים להכשרה להוראה בישיבות ובמוסדות לבנות נמצא בירידה מתמדת, והניזוקים הישירים מכך הם ילדינו ונכדינו, אך למעשה האומה כולה.
בשתי דרכים צריך להתמודד עם מציאות מסוכנת זו. ראשונה בהן היא המאמץ המתמיד לאתר את הסיבות לכך, ולתקנן: בדמות הכיתה, בגיבוי ההורים, במעמד המורים, במשכורת וכדו'. ברם, לפני כל דבר אחר צריך לזכור את האידיאל הגדול שיש בעבודה החינוכית. אנו מסייעים לנשמות לצמוח; אנו מטפחים את הידע, את הרגישות, את הערכים, את היכולת האנושית וכדו'; אנו פועלים להמשכת בשורת מעמד הר סיני לאורך הדורות; אנו מעמידים את חוט השידרה של האומה הישראלית. קשה למצוא ייעוד גדול מזה בחיים.
לטובים ולמתאימים – לכו לחינוך. התמסרו לו. אל תתנו לסערות הפוליטיות העכשוויות למקד את תשומת הלב. היו חלק מרצי המרתון, מהזורעים לטווח ארוך, ממעמידי נשמות הילדים ונשמת האומה. אין דבר מה חשוב מזה.
(תצוה זכור תשפ"ג)
