הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימה הקודמת טענו שבחינה הלכתית אמורה לקחת בחשבון את השינויים שעברה הנצרות לאורך השנים, שינויים שעשויים להוציא אותה מגדר של 'עבודה זרה'. אבל יותר מהשינוי שעברה הנצרות, מעניין אותנו אותו שינוי עקרוני שעברה היהדות והמוסד הדתי בכללו בעידן המודרני – שינוי שלענ"ד מרחיק אותנו מיישום ליטראלי של הלכות עבודה זרה, כלפי כל דת ובכלל זאת הנצרות.
פיטר ברגר, מהסוציולוגים הבולטים במאה העשרים, טבע את המונח "המצב הפלורליסטי" לתיאור התודעה המודרנית:
" המצב הפלורליסטי הוא מעל הכול מצב שוק (Situation Market) שבו הדת, ולמעשה גם החילוניות, מוצעת למכירה כמו כל סחורה אחרת." (The Sacred Canopy, 1990. P.138)
"המצב הפלורליסטי" הוא תהליך המאפיין את העידן המודרני, בו איבדה הדת (הכנסייה) את מעמדה הבלעדי כמקור הסמכות בחיי האדם, והפכה להיות לאפשרות אחת (מני כמה) שבו האדם בוחר. כלומר, הדת פסקה מלשמש עוד כוודאות המובנית מאליה, והיא הפכה להיות לתפיסה שזקוקה להוכיח את עצמה כדי שהאדם יבחר בה.
בדבריו הערה חשובה לענייננו. העובדה שהדת איבדה את מעמדה הבלעדי כמקור הסמכות איננה מבשרת בהכרח את החילון. גם החילוניות עצמה "מוצעת למכירה כמו כל סחורה אחרת". נמצא, אם כן, ששלילת סמכותה הבלעדית של הדת אינה נובעת בהכרח מצמיחת החילוניוּת, אלא ממניע עמוק מכך, והוא – העתקת מקור הסמכות מגורמי חוץ (הטרונומיה) לאדם עצמו (אוטונומיה). זהו לוז התודעה המודרנית. אין מי שקובע לאדם את דרכו וגורלו אלא הוא עצמו. ולפיכך, סמכותה של כל דת שהיא או לחילופין של הדגם החילוני בעיניו, איננה נובעת אלא מכוח זה שהוא העניק להם אותה, האדם עצמו ולא אחר.
המסקנה העולה מכאן היא שבעידן החדש להיות דתי אין משמעו להיות אנטי-מודרני. אדרבה, הדתי שבוחר להיות דתי – גם אם הוא מפתח מנגנוני הגנה חזקים כמו שפיתחה האורתודוקסיה – איננו פחות מודרני מהחילוני, שכן בדיוק כמו החילוני, תמיד פתוחה בפניו האופציה – קשה כלל שתהא – לעזוב את דרכו ולבחור בדרך אחרת. רק שבמקום לבחור לא-להיות דתי הוא בחר להיות דתי.
דומני שבתיאוריה זו מונח הבסיס העמוק ליחס הסובלני שמחובתנו להעניק היום לכל דת, כולל כזו שהיא עבודה זרה מובהקת. מלחמות דת (כמתואר במקרא וכנדרש בהלכות עבודה זרה) רלוונטיות כאשר האדם הדתי פועל בשם המוחלט והמובן מאליו. או אז המלחמה (לפחות בעיניו של המאמין) מתנהלת בין האמת והשקר, בין הוודאי ובין האשלייתי, וממילא ניצחון על הצד האחר לא יותיר במרחב האפשרויות אלא את האמת הבלעדית שבו האדם המאמין אוחז.
אך בעידן המודרני, לאור התיאוריה שנוסחה לעיל, כל זה איננו שייך. ביעור פיזי של כל אמונה שהיא – ותהא זאת אלילוּת, נצרות ואפילו חילוניות – לא יפנה מאליו את הדרך ל"דת האמת", שכן מבחינה תודעתית תמיד תהיה קיימת אצל האדם המאמין האפשרות להמיר את דרכו בדרך אחרת.
במלים אחרות, בעידן בו לא ניתן להכריז על ניצחון, אין כל משמעות למלחמה בין-דתית. כך שגם אם הנצרות נחשבת כעבודה זרה, להיכנס למצב של עימות איתה נראה כדבר התלוש מן המציאות. לכן, כל עוד מדובר באדם הפרטי, ראוי ונכון הוא שיגן על אמונתו וימנע מלבקר או להכניס לביתו אלמנטים דתיים זרים. שם הניכור חיובי ואף חיוני. אבל במישור הציבורי המצב שונה לחלוטין. מלחמות דת אינן רלוונטיות עוד ולכן אין כל פשר להטלת איסור גורף על מסחר עם בעלי דתות אחרות וודאי שאסור לפגוע בהם או במוסדות הדת שלהם בכל צורה שהיא. במקום זאת, עלינו להפנות את מלא תשומת הלב להעלאת קרנה של אמונתנו שלנו. זו הדרך היחידה בה יש סיכוי ל"דת האמת" להתפשט בעולם; רק כך ולא בשום דרך אחרת.
(בשלח תשעז)
