אילו אמונות וערכים מקופלים בדיני הכשרות המקראיים?

כשהרמב"ם כותב את הלכות מאכלות אסורות הוא מכנס אותן תחת ספר קדושה. בכך הוא ממשיך את המקרא אשר פירט את דיני החיות הטהורות והטמאות לאכילה בספר תורת כהנים, בפרשת שמיני. המסר העולה מכך הוא שהאכילה עבור האדם מישראל אינה מעשה פיזי בלבד, אקט של הישרדות. עבור האדם מישראל האכילה היא מעשה מוסרי. גם הדבר הגשמי ביותר הופך בהלכה לבעל מטען ערכי. במה שאנו בוחרים לאכול, אנו מבטאים אמונות וערכים.

אבל אילו אמונות וערכים מקופלים בדיני הכשרות המקראיים? מה אנו מבטאים באכילת חיות מסוימות והימנעות מאחרות?

כידוע, שלושה סימנים לחיות טהורות: מעלות גרה, מפריסות פרסה ושוסעות שסע. הרמב"ם בספרו 'מורה הנבוכים' (ג, מח) טוען שהסימנים הללו אינם הסיבה לאי אכילת החיות אלא כשמם כן הם – סימנים בלבד עבור סוג החיות המומלץ עבור בני ישראל. ומדוע סוג זה הוא המומלץ? טוען הרמב"ם, שהחיות נעדרות הסימנים "תזונתן גרועה". כלומר, החיות הטהורות הן בריאות יותר עבור האדם.

קשה לראות את טעמו של הרמב"ם עומד במבחן המדע העכשווי. לא הוכח שחיות כשרות בריאות יותר, ואף אנו רואים בעין שאוכלי בשר כשר לא בהכרח בריאים יותר מאוכלי בשר טרף. משום כך טוענים פרשנים אחרים (כמו הרמב"ן) שהרעיון שעומד מאחורי סימני הטהרה הוא אופיין של החיות. החיות בעלות הסימנים אוכלות עשב (לכן הן מעלות גרה), ויכולות לנוס מהר מן הטורפים (לכן מפריסות פרסה). כלומר, מיני בעלי החיים המותרים הם הצמחוניים. כשאנו מקפידים על אכילתם דווקא אנו מבטאים את סלידתנו מהטרף וההרג ומאמצים את המזג הנוח והשלו.

למרות הפופולריות של הטעם הזה, אי אפשר להתעלם מן הקשיים הקיימים בו. ראשית, אי אפשר להתעלם מן האבסורד שקיים בעובדה שאנו מצהירים על הזדהותנו עם החיות שאינן טורפות, כשאנו בעצמנו טורפים אותן. אך מלבד זאת, קל לראות שישנן לא מעט חיות שאינן טורפות, שבכל זאת אינן כשרות לאכילה – כמו סוס, גמל או חזיר. יש יותר מדי יוצאים מן הכלל לסימנים שנתנה התורה כדי לקבוע שיש כאן כלל.

אז מהו הרעיון שעומד מאחורי הסימנים? טרם מצאתי הסבר המניח את הדעת לכך, אבל אולי ייתכן שלא צריך למצוא הסבר שכזה. כשהתורה מציינת את החיות הטמאות היא חוזרת שוב ושוב על הביטוי "טמאים (או טמא) הם לכם". ההדגשה כי הם טמאים לנו מרמזת שאין סיבה מוחשית לטומאה הזו, שאם כן גם שאר העמים היו מבחינים בכך. כנראה שיש כאן עניין יחסי שנתון רק לנו, ותלוי בהתייחסותנו בלבד.

לשון אחר, החיות הטמאות טמאות אך ורק משום שאנחנו הגדרנו אותן כך. אין סיבה מדעית לטומאתן. רק משום שאנחנו מתייחסים אליהן כטמאות, הן טמאות. אך מדוע שנעשה זאת? את התשובה נותנים פסוקי התורה בסוף פרשת המאכלות האסורות (ויקרא יא):

"והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ… להבדיל בין הטמא ובין הטהר ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".

יסוד המאכלות האסורות הוא עיקרון ההבדלה. כשאנו מבדילים בין חיות טמאות וטהורות אנו מצהירים על כך שאנחנו לא חלק ממערכת הטבע אלא מרוממים ממנה. אילו היתה סיבה טבעית להימנע מחיות מסוימות, לא היינו שונים מכל בעל חיים שבורר לעצמו את האוכל הטוב והמזין עבורו. בכך שאנחנו נמנעים מחיות מסוימות רק מתוקף ההכרעה שלנו, אנו מוכיחים שאנחנו לא חלק ממעגל הטבע שבו יש טורפים ונטרפים. אנחנו מעל לזה. זו קדושה, שעניינה התבדלות והתייחדות.

אם נכונים הדברים הרי שאין סיבה לכשרות הבשר אלא רק העובדה שבכך אנו לא אוכלים כל דבר שמתחשק לנו. ממילא, עצם העובדה שהאדם אוכל בשר כשר, גם אם לא יודע את מקורו, יש בו כדי לפעול בו את פעולת הכשרות. כשאנו מדקדקים לאכול רק מה שיש עליו חותמת כשרות, אנו מקדשים עצמנו ומעידים שהאכילה עבורנו איננה עניין הישרדותי גרידא אלא מעשה מוסרי.

אך האם די בכך – לבדוק את הכשרות? לדעתי לא. אך על כך נרחיב בפעם הבאה.

(תצוה זכור תשפ"ג)