דמוקרטיה בלית ברירה

בזמן האחרון כולם מדברים על הדמוקרטיה ונלחמים על הדמוקרטיה, וזה משעשע, כי רוב האנשים לא באמת רוצים דמוקרטיה. מה שרוב האנשים רוצים באמת זה דיקטטור כל-יכול מאנשי שלומם, שינהל את המדינה בדיוק כפי שהם חושבים שצריך, מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אלא מה, בפועל זה לא מעשי בגלל שתי בעיות: 1. יש הרבה אנשים עם דעות ורצונות שונים משלהם, שלא יסכימו לקבל דיקטטור כזה; 2. אי אפשר לסמוך על הדיקטטור שלא יהפוך לרודן שמדכא את העם ודואג רק לעצמו. אז בגלל המכשולים האלה, נאלצים להתפשר על האפשרות הפחות-גרועה-מכל-האפשרויות-שניסו (כלשונו של צ'רצ'יל) – הלא היא הדמוקרטיה. במסגרת הדמוקרטיה, כל אחד מוותר על הגשמת חלומותיו המלאים ונאלץ להתחשב בדעותיהם של האנשים המרגיזים שחושבים אחרת, אבל זה הרע במיעוטו. זהו בעצם משחק שבו כולם מקבלים על עצמם כללים ומגבלות מסוימים, ומנסים למקסם את הרווח שלהם במסגרת אותם כללים. לכן חשוב להכיר באמת – שבניגוד לרושם שניתן לקבל היום, אין שום דבר מקודש או עילאי בדמוקרטיה. זו רק פשרה לעומת השאיפה האמיתית.

כמובן, יתכן שישנם אנשים שרצונם האמיתי הוא דווקא שהעם כולו יחליט במשותף מה לעשות, ומבחינתם הדמוקרטיה היא אידיאל ולא פשרה. אבל הרושם שלי הוא שאלה הם מיעוט. לרוב האנשים יש דעות יותר נחרצות על מה צריך לעשות פה בארץ, ועל מי שחושב אחרת מהם. קל לדבר על שוויון ושלום ואחווה כשאתה יודע שהאחרים חזקים לפחות כמוך. אבל כפי שממחיש טרי פראצ'ט באחד מספריו, ברגע שדרקון ענקי ויורק אש הופך להיות המנהיג שלך, הערכים הללו נראים פתאום הרבה פחות חשובים לעומת ההזדמנות לעשות מה שאתה רוצה בלי חשש.

חשוב לדעת את זה כדי לא לבלבל בין תכלית לאמצעים, ובין לכתחילה לבדיעבד. נכון, מגבלות הכוח מונעות מרשעים להגשים שאיפות רעות – אבל גם מונעות מצדיקים להשליט את המוסר והצדק. יש לנו חזון מסוים של מדינה יהודית אידיאלית, שבגלל הנסיבות עלינו להתפשר ולוותר על חלקים רבים ממנו. אבל זה לא אומר שעלינו לוותר על עצם החזון. אסור שהדמוקרטיה תהפוך לתחליף ליהדות, ושרצון העם יכתיב את הערכים. נמשיך לשחק במסגרת הכללים, אבל לא נפסיק לשאוף ולחלום.

(כי תשא תשפ"ג)