הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
פניית משה לבני ישראל בפרשתנו 'ויקהל': "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל", מלמדת, לדברי חז"ל, שלא די בכך שמנהיג יהיה ראוי בעיני ה', עליו להיות גם רצוי בעיני העם. ולכן, רק אחרי ששאל משה את בני ישראל: האם "הגון עליכם בצלאל?" ובני ישראל אישרו את הבחירה, היא קיבלה תוקף סופי. מכאן מסיקה הגמרא: "אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור" (ברכות נה ע"א).
אולם, בנוסף לבצלאל התמנה גם אָהֳלִיאָב, וה' כלל לא שאל את בני ישראל לגביו. מדוע הם לא נשאלו: "האם הגון עליכם אהליאב?" ומדוע בכלל היה צורך למנות לבצלאל סגן? האם לא היה עדיף שבצלאל עצמו ימנה את איש אמונו? נראה שהיה חשוב לה' למנות דווקא אמן משבט דן, והוא ידע שעל כך עדיף שלא לשאול את העם. וכל כך למה? וכי מה ההבדל בין בצלאל לאהליאב?
כדי לענות על כך עלינו לשים לב ששניים אלה הגיעו משני מגזרים מקוטבים. בצלאל התאפיין בייחוסו המעולה, שכן לפי המקרא הוא היה נכדו של חור, ועל-פי חז"ל היה גם נכדם של מרים הנביאה וכלב בן יפונה (סנהדרין סט, ב). בצלאל הגיע מהחשוב והגדול שבשבטים, יהודה, שהיה המנהיג כבר בהתחלה, בבית האבא יעקב, ועליו נאמר: "כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו". אהליאב בא משבט דן, ונתוני הרקע שלו נתנו לו קרדיט מאוד קטן. מן הירוד שבשבטים הוא בא, מבני השפחות היה, נצר לשפחת רחל, בלהה. בני השפחות היו אופוזיציה לבני לאה, עוד מימי נעוריהם של דן ויהודה, ועל כך הביא יוסף את דיבתם רעה, שהיו "מזלזלין בבני השפחות לקרותם עבדים".
לדן היה רק בן אחד, חושים שמו, ואף הוא היה כבד שמיעה (סוטה יג, א), ובימים ההם המשמעות של לקות שמיעה הייתה מרחיקת לכת ומאוד קשה. חסרונותיו היו רמוזים בשמו: "חושים – לשון חשאי, לשון חולשה ולשון מיחושים" (מ"כ). בולט הניגוד לבצלאל שגדולתו השתקפה בשמו: בצל א-ל היה, ואת רצון הא-ל הבין וידע (ברכות נה, א). בשבט דן הייתה עד כה "גיבורה" אחת, הלא היא שלומית בת דברי, שלפי חז"ל הייתה פגומה בהתנהגותה, וממנה עתיד לצאת המקלל את ה' בהמשך הדרך במדבר.
ההבדל הגדול בין שבט יהודה החשוב לשבט דן הירוד בלט מאוד בהליכה במדבר. שבט יהודה הוביל את עם ישראל במסע המחנות, ודגל מחנה יהודה נסע ראשונה. לעומתו, שבט דן היה המאסף לכל המחנות ו"הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן… לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ". לפי המדרש "הנחשלים אחריך" שבהם זינב עמלק היו בני "שבטו של דן שפולטו הענן, שהיו כולן עובדין עבודה זרה" (פסד"כ ג, זכור).
מדוע, אפוא, זכה אהליאב להיות הסגן לענק הרוח והאמן שניצח על בניית המשכן? חז"ל ענו על כך בדבר כדורבנות: "אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן… אמר הקב"ה: יבא ויזדווג לו שלא יהו מבזין אותו, ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו, לפי שהגדול והקטן שווין לפני המקום" (שמ"ר מ, ד ורש"י). עיקרון זה היה כה חשוב, כנראה, שהוא חזר ויושם גם בהקמת בית המקדש, כאשר חירם מצור, שסייע לשלמה לבנות את בית המקדש בירושלים היה, לדברי חז"ל, בן לאימא משבט דן (ערכין טז, ב).
ה' ידע שאם יעמיד את אהליאב לבחירה בני ישראל ידונו אותו לפי השבט (המגזר) ממנו הוא בא, וישפטוהו לפי מבחן זהות ומפלגה. רק ה' בחר באהליאב, שכן רק ה' יראה ללבב. מבחינת עם ישראל, היה מתאים והגיוני שבן השבט המוביל, יהודה, הוא שיגרוף את כל הקופה, וינצח לבדו על כל העבודה. רצון ה', לעומת זאת, היה שהיא תתבצע על ידי כל העם בשיתוף פעולה. חשוב היה שהמשכן לא יהיה מזוהה עם המובילים והחזקים, ולא עם הניצבים במאסף, העומדים בקוטב הנחשלים. חשוב היה שכל העם יעסוק בבניית המשכן, ייפגשו ביחד וידברו, יתכננו ויבצעו יחדיו את המשימה הגדולה. המשכן נועד להשרות שכינה בכל עם ישראל. לפיכך הקהיל משה "אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ובהמשך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". תכניות לאומיות גדולות דורשות שיתופי פעולה של כל השבטים בישראל מדן ועד יהודה ומדן ועד אילת.
(ויקהל פקודי תשפ"ג)
