הנהגה או מופע יחיד?

הדיאלוג בין ההנהגה והעם צריך תמיד להתחיל מנקודת מוצא של אימון ושל העצמה

פרשת ויקהל מונה את התרומות הניתנות למשכן לאחר שמשה הוציא קול קורא להבאתן. בסופו של תיאור הנדיבות העצומה שגילה העם מסופר "והנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן" (לה, כז). ונראה שהנשיאים היו האחרונים להתנדב ולתרום. על כך מעיר המדרש:

"ר' נתן אומר … אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו ציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרים הן אנו משלימים. כיון שראו נשיאים שהשלימו ציבור את הכל שנאמר 'והמלאכה היתה דים' (שמות לו ז). אמרו הנשיאים מה עלינו לעשות? והנשיאים הביאו את אבני השוהם" (ספרי במדבר נשא פי' מה).

הסיפור שבמדרש שופך אור על איחור הנשיאים בתרומתם. הנשיאים השתהו והמתינו מתוך הנחה שהם ישלימו את שייחסר. אפשר לדרוש זאת לגנאי: דחיינות, עצלות וכיו"ב. ואפשר לדרוש זאת לשבח: ההנחה היתה שהם נכונים להשקיע בתרומה שלא בהכרח תתאם את מה שמיותר אצלם בבית אלא את הצורך הלאומי. מחשבה טובה.

כך או כך, לפי המדרש התברר שעם ישראל היה זריז ונדיב ודבר לא חסר. כך יצא שלנשיאים לא נשאר מה לתרום כי אם אבנים…

גם אם נדרוש את הנשיאים לשבח, עדיין אין במבט הזה רק הצדקה חיובית לאיחור הנשיאים ולתרומתם הזניחה, אלא גם ביקורת על הנחת המוצא. הרב נריה בספרו (נר למאור) כותב שהמשמעות של המחשבה "החיובית" שהנשיאים ישלימו את מה שיחסר נעוצה בחוסר הבנה של פוטנציאל התרומה בעם ושל מידת המוטיבציה והבעירה הפנימית למעורבות. הנשיאים, מנהיגי העדה, לא הכירו לעומק את כח ההתנדבות העצום, ואת הרצון לתרום ולקחת חלק בתהליך שהוא כל כך משמעותי לעם ישראל.

הביקורת הזו אינה ביקורת נקודתית. המידה הזו של הכרת ערך היא כלי נחוץ בכל שטחי החיים. משקיעים מבססים השקעה על אימון בכוחו של היזם. הערכה לקויה של יכולות היזם עלולה להיות קריטית; מורה שאינו מכיר את הפוטנציאל הטמון בתלמידים לא יקדם אותם ולא יביא אותם למימוש היכולות; ואפילו מי שסוחט תפוז במטבח ונשבר כשצריך להפעיל קצת יותר כח יפסיד חלק מהתנובה. גם אדם ביחס לעצמו, אם אינו מכיר את יכולותיו (לפעמים מיתר צניעות וענווה, שהם לכאורה חיוביים) לא יגיע רחוק. היכרות עם יכולות היא כלי בסיסי בכל תחומי החיים.

אבל נשיא? תפקידו של נשיא הוא ללהק, לרומם, להנחות, להפעיל את השבט או את העם. אם אין לו היכולת לראות מי העם העומד מולו אין לו זכות קיום.

מסופר על הלל הזקן שנשאל על ידי בני בתירא אם קרבן פסח דוחה את השבת. הלל הציג לפני בני בתירא ראיות רבות לכך שאכן פסח דוחה את השבת (מקל וחומר, גזירה שווה והיקש) ולבסוף תמך את ההלכה גם במסורת מרבותיו. בפשטות, על פי הסיפור – בזכות הלכה זו שמסר הוא מונה לנשיא על ישראל. השאלה הראשונה שנשאל הלל כנשיא היתה אם כשפסח דוחה את השבת ומקריבים את הפסח בשבת, מותר לשאת את הסכינים לשחיטה ולהוציאם מרשות לרשות. הלל שלא זכר את התשובה הציע לבני בתירא דרך ללמוד את ההלכה: "הנח להם לישראל שאם אינם נביאים בני נביאים הם". הלל הבין שעם ישראל יש בו כח פנימי עצום וסמך עליו שיש לו הידע והסגולה הפנימית להבנת הפתרון לשאלה. ואכן, חכמים המתינו לראות כיצד ינהגו בני ישראל בפועל בנשיאת הסכין. ומסופר שכל אחד ואחד שם באוזנו של פסחו את הסכין. מעשיהם הזכירו להלל שאכן כך היא ההלכה. קביעתו של הלל שה"עם יודע" את ההלכה מעידה עליו עוד יותר מידיעת ההלכה הראשונה שהוא ראוי להיות נשיא. ואולי זהו המסר של אותה אגדה על מינויו.

הלכות רבות מבוססות על העקרון הזה של היכולת הטמונה בעם. ההכרה במנהגים, שלפעמים גם גוברים על הלכה. ההתניה של קבלת גזירות בקבלת הציבור. וכן, היכולת להתקין תקנות קהל שיהיה להם תוקף הלכתי. הדיאלוג בין ההנהגה והעם צריך תמיד להתחיל מנקודת מוצא של אימון ושל העצמה. לזה נועדו המנהיגים, להקשבה ולהובלה. הנהגה איננה מופע יחיד.

(ויקהל פקודי תשפ"ג)