דרושה שקיפות לתרומות

שליחי ציבור צריכים לא רק לעשות צדק אלא חובתם גם להראות לציבור שהם עושים צדק

במהלך המחלוקת הנוראית של קורח ועדתו מואשם משה בחוסר יושר ובנטילת שררה. משה נפגע עד עמקי נשמתו וזועק לה': "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד… לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טו,טז). ומוסיף המדרש: "וכי שררה אנכי מבקש? אפילו חמור אחד לא נטלתי מהם? …ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהן ירדתי, ואף על פי כן לא נטלתי" (תנחומא במדבר ז).

איש ציבור אינו נמדד רק על פי משנתו ורעיונותיו אלא גם בניקיון כפיו. ההתמודדות עם הנאות ממנעמי השלטון אינה פשוטה, ובניסיון הזה נדרשו לעמוד כל המנהיגים משחר ימי האנושות. פרשת פקודי פותחת בדין וחשבון שהוגש על ידי משה וראשי האומנים. הוכנו מספרים מדויקים על כל החומרים שנאספו. "זהב התנופה" (29 כיכר ו-730 שקל); "כסף פקודי העדה" (100 כיכר ו-1,775 שקל); "ונחֹשת התנופה" (70 כיכר ו-2,400 שקל). משה הגיש דו"ח מסודר לאחר ששמע רינונים בסביבתו. וכך נאמר בשמות רבא (נא,ו):

"הביטו אחרי משה… ומה היו אומרים? ראה עורפו השמן של בן עמרם. וחברו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר. כששמע משה כך א"ל משה: חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון, הוי ואלה פקודי המשכן".

גם אדם ישר צריך לצאת ידי חובה של הבריות – "והייתם נקיים מה' ומישראל". משה, שהיה מקובל על העם, הבין שגם מנהיגים מקובלים צריכים לפעול מתוך שקיפות. משה לא הסתפק רק בהצהרה על הסכום אלא גם פירט בהרחבה את יעדן של התרומות.

זו הדרכה לדורות הבאים, שכל עמותה האוספת תרומות למטרות קודש, תדע לנווט את כספה למטרות המוצהרות, ושתימנע עד כמה שאפשר ממענקים וממשכורות מופרזות לעובדיה. הציבור מצפה שהכסף שתרם יגיע ליעדו המוצהר.  אכן, מנהיג אינו אמור לוותר על פרנסת משפחתו בגלל משרתו הציבורית. חובת החברה כולה לשאת בעול השלטון. הבעיה המוכרת לנו היא שאלת הגבולות החמקמקים בין הפרטי לציבורי.

הספורנו מציג קוד אתי להתנהלות נכונה בכספים של הקופה הציבורית: "'לא חמור אחד מהם נשאתי'. אפילו במה שייהנה הדיוט מחברו לא נהניתי מהם, שלא קיבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה. ואם כן הייתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן ענייניהם, לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר".

השימוש בקופה הציבורית מיועד רק  לצרכים הציבוריים. יש להימנע משימוש בשררה על מנת ליהנות ממנעמי השלטון. זו תוקף הצהרתו של משה, שמעולם לא לקח דבר לצרכיו האישיים לא מחברים ולא ממקורבים. פרשתנו מלמדת אותנו, שנאמנות של איש ציבור תלויה בכך שיציג שקיפות מלאה. זו הדרך היחידה, שבכוחה למנוע לזות שפתיים, לשון הרע, שמועות רעות ורמיזות מרושעות. שליחי ציבור צריכים לא רק לעשות צדק אלא חובתם גם להראות לציבור שהם עושים צדק.

(ויקהל פקודי תשפ"ג)