ערנות מצילה חיים!

אני מסתכל על תמונתו של אלרועי בן שבת ז"ל, הנער בן ה-13 ששם קץ לחייו, ולא יודע מאיפה להתחיל. אולי מאין ספור הפלשבקים שאני מקבל מההפסקות בהן יצא לי להשגיח, ולראות במו עיניי לאיזה רמות של רוע, אכזריות וגועל ילדים יכולים להגיע כלפי החברים שלהם.

לרגע אחד לא חשבתי שכל האכזריות הזו מגיעה ממקום של רוע מזוקק וטהור. חלילה. מדובר במשהו הרבה יותר פשוט וקדמוני של חוסר מודעות והבנה של הכוח שיש להם בפה. ילדים שעוד לא הפנימו שמילים יכולות להשחית ולצלק את הנשמה באופן העוצמתי ביותר, וגם להרוג. ילדים שעוד לא הסבירו להם את זה. שעוד לא עשו איתם עבודה אמיתית.

ילדים יכולים להיות מלאכים, אבל באותה המידה, עם הילדותיות וחוסר המודעות הזו הם מסוגלים לקרוע את הנשמה של החברים שלהם לגזרים בלי להבין בכלל על מה המהומה. ואם חשבתם שמראה של להקת אריות מתבייתת על זברה מדממת הוא לא אסתטי, כנראה שלא באמת יצא לכם לחזות באינטראקציה של ילדים בהפסקות. הסרנגטי זה אגם הברבורים לידם.

ילדים יכולים לפגוע ולהיות רעים לא כי הם יצורים נאלחים ומושחתים בעלי נטייה לסדיזם מולד, אלא בעיקר בגלל טיפשות ובורות בכל מה שנוגע לכוחן של מילים כמו גם לעדינות הרגשות.

ומה לגבי ההורים? ובכן, למרות הנטייה הטבעית להתנפל על ההורים ולהאשים אותם בראש קטן ואדישות, נראה שגם הם למען האמת לא מספיק מודעים לעניין בלהט שטף אירועי היומיום, השחיקה והעייפות.

כמה הורים שואלים ובודקים עם הילדים שלהם האם ידוע להם שכל חבריהם לכיתה קיבלו משלוחי מנות והאם הם רוצים להכין משלוח במיוחד לילד שברור שהוא לא קיבל? כמה הורים שואלים את הילדים שלהם ערב לפני הטיול השנתי לא רק אם יש להם מקום, אלא גם אם יש מקום לחברים שלהם ואם יש ילד בכיתה שאין לו איפה לישון?

הגדלת הראש, הסולידריות החברתית, האכפתיות והרגישות לזולת מתחילות מלמעלה. מההורים. מהבית. אז איך מגדלים ילדים שיהיו רגישים לכאב של החבר שלהם לכיתה ולא ימצאו את עצמם חלק מחבורה שמתעללת ומרביצה, מקניטה ומשפילה את החבר שלצידם? פשוט מאוד: באמצעות מעשים אופרטיביים שכל תכליתם לעודד רגישות ואכפתיות: כמו האמא שבכל פעם שהיא מכינה סנדוויץ' היא משתדלת להכין עוד כריך, בכדי שיהיה גם לילד שאין לו.

אתם מבינים, כמו כל שריר גם שריר האכפתיות והסולידריות החברתית מצריך תחזוקה יומיומית, מודעות תמידית והטמעה מצד ההורים. אין קיצורי דרך. אין הנחות. אין עיגולי פינות.

אל תצפו מילד שייפתח ראש גדול ולב ענק ורחום לחבריו אם ההורים שלו ימשיכו להיות עסוקים בעצמם ובצרכים שלהם. לא כי הם רעים או מושחתים חלילה… אלא כי כמו כולם גם הם טובעים במיליון המטלות והמשימות שהחיים מזמנים לפתחם.

אז מה עושים אחרי המקרה הטרגי הזה בתור התחלה? אם הילדים שלכם בגיל שהם כבר צורכים אינפורמציה וחדשות והם כבר נחשפו למקרה המזעזע, דברו ותעבדו איתם את ההשלכות של המקרה ובעיקר על איך ניתן לזהות ולעזור לחבר שנמצא במצוקה וקושי. איך ניתן לדווח למחנך. לגשת אליו. לעזור. רק לא לשתוק. לא להיות הרוב הדומם שידע על המעשה המחריד הזה והחליט לא לעשות כלום כי בשביל מה לו להסתבך?

אסור לנו להמשיך ולדפדף את שגרת החיים כאילו כלום. הכול טוב ועולם כמנהגו נוהג.

כל התקשורת עסוקה ברפורמה המשפטית ובמחאה החברתית. ללא ספק, נושאים חשובים מאוד

אבל זה בדיוק הזמן להראות לתלמידים ולילדים שלנו שיש דברים חשובים, יש דברים שהם חשובים יותר ויש את הדברים שהם הכי חשובים: כמו למשל החיים של נער בן 13 שעוד לא ראה כלום בעולם וכבר הוא איננו.ואנחנו צריכים לעשות הכול. אבל ממש הכול. בכדי לוודא שטרגדיות כאלו לא יקרו. בנפשנו הדבר.

וגם, הורים, אל תוותרו על תשאול יומיומי של הילדים שלכם בנוגע לשהות שלהם בבית הספר

תעברו על קבוצות הוואטסאפ, רפרפו על הפרופיל שלהם באינסטגרם ובטיקטוק. רחרחו מה המצב. איך הם מבחינה חברתית. האם מעליבים אותם? תשקיעו את הזמן הנחוץ בכדי לשלוט ברשתות החברתיות הללו. תהיו עם יד על הדופק. נראה שמעולם הכלל הזה: 'ערנות מצילה חיים' לא היה נכון ורלוונטי כל כך כמו בתקופה שלנו.

(ויקהל פקודי תשפ"ג)