במקדש אין שאלה של תפוקה ושל רווח אלא של השקעה וכוונה
פרשת ויקרא מתחילה בהסבר על קורבנות הנדבה. אדם פרטי הרוצה להביא קורבן יכול לבחור מן הבקר, מן הצאן, מן העוף או מנחת סולת. כך למעשה יכול להיות שאחרי שהשקעתי את מיטב כספי בפר זכר תמים אפגוש בתור לכהן את שכני שמביא קערת קוסקוס כקורבן והמנחה של שנינו תתקבל ברצון.
כאשר אנחנו מגיעים בבוקר לעבודה, אנחנו תמיד מקריבים עבור הארגון איזה קורבן- חלק מביאים משכלם, חלק מניסיונם, חלק מהיכולת הפיזית שלהם וכולנו מהשעות היקרות שלנו. אנחנו מצפים לקבל בתמורה תגמול על ההשקעה שלנו.
כדי שאתן משלי לעבודה, אני צריך להרגיש שהארגון נוהג איתי בצורה הוגנת. לפי חוקר בשם אדמס, אנחנו עושים הערכה- היחס בין ההשקעה לתגמול שאני מקבל לעומת היחס בין ההשקעה לתגמול שמקבל חברי למשרד או לחלופין העובד המקביל אליי בחברה המתחרה. אם אני חש הלימה בין היחס שלי ליחס שלו, אני חווה הוגנות ויכול להמשיך להשקיע. במצב של חוסר הוגנות, המוטיבציה תרד.
אם האדם שהביא פר לבית המקדש היה מקבל חשבונית מלמעלה שמוכיחה שהקורבן שלו שווה יותר מהאדם שהביא סולת, הוא היה צפוי לחוש הוגנות, אך בפסוקים אין הוכחה לכך ואפילו להיפך. בפסוקים נאמר: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה". מפרש רש"י: "ונפש כי תקריב – לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו".
תיאוריות המרחיבות את התיאוריה של אדמס אומרות שמעבר לצדק הארגוני הרגיל, יש חשיבות רבה לצדק תהליכי. במצב זה, אם אני קולט שיש סביבי חוסר הוגנות בהיבטים שונים אבל גם מבין כי היא נובעת מעקרונות מוסריים ואתיים, שהדרך בה ההחלטה התקבלה נעשתה באופן תקין וללא אפליה אישית כלפיי, המוטיבציה לא תיפגע. כך למשל אם עובד מקביל אליי מקבל בונוס על עבודה טובה ואני מבין את ההחלטה ואת הדרך בה היא התקבלה, אצליח לפרגן לו ואולי להתאמץ כדי שפעם הבאה אקבל גם אני.
במקדש, לעומת מקומות עבודה, אין שאלה של תפוקה ושל רווח אלא של השקעה וכוונה. ברגע שהאדם מבין את חוקי המשחק, שהקב"ה בוחן את כוונת הלב ואת ההשקעה שיכולה להיות סמויה מן העין, הוא לא יחווה חוסר הוגנות וימשיך להביא קורבנות בשמחה. אולי ניתן ללמוד מכך גם לחיי היום-יום, לצמצם את העין הביקורתית על האחר ולשים דגש על התהליך ולא רק על התוצאה.
(ויקרא תשפ"ג)