קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)
פרשת חוקת ממשיכה לספר את עלילותיהם של בני ישראל במדבר. כאשר מסתכלים על רצף הסיפורים ניתן לראות תנודות רבות בדרך בה בני ישראל מתייחסים לאתגרים העומדים בפניהם. כאשר אין מים לשתות, הם מתלוננים ושואלים "למה העליתנו ממצרים". לאחר מכן הם מנהלים מו"מ עם אדום על מנת לעבור בארצו. בהמשך הם נודרים נדר לה' כדי להתגבר על הכנענים ומחרימים את עריהם. הם ממשיכים לנסוע וקצרה נפשם בדרך ומתלוננים על "הלחם הקלוקל", חוזרים להילחם ומנצחים את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן. המעברים בין האקטיביות והיכולת להילחם לבין הפאסיביות שמובילה לתלונות ולבכי נראים קיצוניים למדי ומזמינים מחשבה על מצבו הנפשי של העם.
הסבר ראשון שניתן להביא הוא שכאשר יש לעם מטרה ממוקדת וקצרת טווח, הוא יודע להסתער, לכבוש ולנצח. לעומת זאת, כאשר החלום ארוך טווח, ממושך וקשה, הסבלנות קשה. ניתן לראות זאת בפלוגה לוחמת בצה"ל שיכולה לגלות עייפות בשגרת שמירות בתפיסת קו רגוע – ונמלאים באנרגיה כאשר עליהם להיכנס למלחמה.
הסבר נוסף- רש"י מתאר כי בשלב זה כבר מתו דור המדבר ונשארו רק הדור שהיה צעיר בזמן חטא המרגלים, אלו שנולדו לתוך המדבר. אני חושב שניתן להציע אפשרות אחרת, שיש פה עם אחד עם שני דורות מובדלים- הדור הצעיר, יוצאי הצבא שיודעים שתכף הם נכנסים למדבר והדור המבוגר שנושא על גבו את עבדות מצרים ואת ההליכה במדבר ויודע בייאושו שבקרוב ייתמו לגווע במדבר.
הדור הצעיר הוא זה שנלחם ועושה את זה בחכמה, בנחישות ובאומץ ומנצח תוך חשיבה על הארץ המובטחת. הדור המבוגר כבר חסר אנרגיות וכל קושי חדש גורם לו לרפיון ידיים. הידיעה שאין להם אופק, מבדילה אותם מהדור הצעיר.
בעולם העבודה לעיתים ניתן לראות גם כן הבדלים בין דורות- דור שמאופיין בוותק ולעיתים בקביעות שרגיל לשגרה וסולד משינויים ולעומתו דור צעיר רעב ושאפתן. במקרים אלו, התייחסות אחידה לשני הדורות תהיה טעות, מה שיניע את הצעירים לא יניע את המבוגרים. אבל אם נמשיך את הקו של רש"י, לא מדובר בקבוצות גיל שונות ושני ה"דורות" יכולים להתקיים במקביל אצל אותו אדם, כמו שני רגשות של שחיקה ותקווה המתחרים ביניהם.
ניתן ללמוד מכך שיש לתת לעובדים (וכמובן לעם) תקווה ואופק. אם נדע שעבודה קשה תוביל להגשמת מטרות, התקדמות, שכר; נוכל להתמודד עם הקושי הרגעי, להתמיד ולהצליח. וכאשר המטרה ארוכת טווח, יש לחשוב על עוגנים קטנים של הצלחה בדרך שיוכלו לחזק אותנו להמשיך להתמיד לעבר הארץ המובטחת.
(חוקת תשפ"ג)
