פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
באופן טבעי נפתח את דיוננו על המפגש שבין הפמיניזם לבין המסורת היהודית בטקסט הבסיסי שבתורה: פרק א' בספר בראשית. התיאור של בריאת האדם בפרק א' שונה מאוד מהתיאור של בריאת האדם בפרק ב' (ובכך נעסוק בגיליון הבא). בפרק א', ה'אדם'- הוא גם הזכר וגם הנקבה, ועל 'אדם' זה, שבעצם משמעו: דמות אנושית, נאמר שהוא נברא בצלם הא-ל:
כו. "וַיֹּאמֶר א-ֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרץֶ. כז. וַיִּבְרָא א-ֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתםָ .כח. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, א-ֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ".
אדם הראשון, כאב טיפוס של המין האנושי, היה אפוא גם זכר וגם נקבה. ואכן בגמרא מופיעה האמרה הבאה: "אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון, שנאמר (תהלים, קלט) 'אחור וקדם צרתני'" (עירובין, יח עמוד א'). ומפרש רש"י (דיבור המתחיל: אחור) – "מלפנים ומאחור צרת לי צורת פנים". כלומר, אדם הראשון נברא כשתי ישויות שלכל אחת פרצוף משלה, צד אחד גברי וצד שני נקבי. לימים הקבלה פיתחה את התפיסה שגם הא-לוהות יש בה צד גברי (הספירות: תפארת, נצח, הוד, יסוד) וצד נקבי (הספירה מלכות= השכינה=כנסת ישראל) ויש ביניהן אינטראקציה חיונית. אלו תפיסות בעלות משקל עצום לעיגון השקפת עולם לפיה קיים שוויון ערכי בין הזכר והנקבה ששניהם נבראו בצלם הא-ל.
קשה להפריז במרכזיות התפיסה הזו על ערך האדם-זכר ונקבה-שנברא בצלם הא-ל על תפיסות יסוד באשר לכבוד הבריות בעולמם של חכמים. מה שעוד יותר בולט הוא ההשפעה העצומה של הטקסט הזה על התפתחות תפיסות הומניסטיות בעולם המערבי מאז הרנסנס ואילך. דוגמה מרכזית לכך היא הנאום המפורסם "על כבוד האדם" שבו ניסח אחד מענקי הרוח של הרנסנס האיטלקי, ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, ב-1487, את התפיסה כי הא-ל העמיד את האדם במרכז התבל ונתן לו חופש בחירה עצום המבטא את ייחודיותו:
"טבעם המוגדר מראש של כל היצורים האחרים, תחום בתוך גבולותיהם של חוקים שאנו קבענו. ואילו אתה, שלא תיאלץ להיות נתון בתוך שום סייג, לפי בחירתך-והלוא לשלטון בחירה זו נתתיך-תקבע אתה עצמך את מהות טבעך[…] לא עשינוך שמימי גם לא ארצי, לא בן תמותה, גם לא בן אלמוות, כדי שאתה-שהנך, אם אפשר להגדיר זאת כך, בעל תואר-כבוד של יוצר-עצמך וצר-צורתך שלך-אתה תיצור את עצמך בצורה בה תבחר" (ג'ובאני פיקו דלה מיראנדולה, נאום על כבוד האדם. תרגום והערות: גאיו שילוני. ירושלים: הוצאת כרמל, 1990, עמ' 25-24).
לימים, ההוגה הבולט בעיצוב המשנה הדמוקרטית-ליברלית במערב, ג'ון לוק (1704-1632) התבסס על בריאת האדם בצלם הא-ל כמקור לרעיון "הזכויות הטבעיות" של כל אדם, לחיים חירות וקניין. גישתו הייתה מקור השראה למשפט הידוע של ג'פרסון ב"הכרזת העצמאות" האמריקאית (1776) על כך "שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר" [הדגש שלי-מ.ה]. אולם, לא מדובר רק ביסוד התפיסה האוניברסאלית של המערב הליברלי, אלא גם בבסיס לתפיסה של שוויון "טבעי" בין גברים ונשים. וכפי שעולה מדבריו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק:
"אין ספק שבעיני ההלכה נהנים הגבר והאישה ממעמד שווה, הם בעלי ערך זהה במה שנוגע להווייתם כבני אנוש. שניהם נבראו בצלם א-לוהים […] ועם שניהם הוא מקיים דו-שיח. די בסיפור התורה על בריאת הזכר והנקבה בצלם א-להים כדי להפריך את המסורת היוונית המיתולוגית, הנגועה בשנאת נשים, המהדהדת במחשבה הסוקרטית וההלניסטית המאוחרת…" (הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, "הנישואין", בתוך: איש וביתו, שש מסות על חיי משפחה. תרגום: אביגדור שנאן, ירושלים: הוצאת עמותת תורת הרב, תשס"ב, עמ' 77).
עם זאת, השוויון הערכי בין הגבר והאישה, אינו מבטא אחידות: "הגבר והאישה הם פרסונות נפרדות, אשר כל אחת מהן זכתה לתכונות הייחודיות לה ולמשימות מיוחדות שהוצבו בפניה כדי למלאן במהלך חייה. על כן אסור שהשוויון הערכי יטשטש את ההבחנה שבין ייחודה של האישיות הגברית לבין ייחודה של האישיות הנשית […] אשר ממנה נובעים הנישואין יקרי הערך ונושאי הפרי; ויהיה זה מאורע טרגי בעל משמעות אדירה במה שנוגע לטובתה של החברה" (שם, עמ' 78).
(ואתחנן תשפ"ב)
