פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
כפי שראינו בתחילת הסידרה, המאבק הציבורי המרכזי למען שוויון בין גברים ונשים שהובילה התנועה הסופרג'יסטית במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, היה בכל הנוגע לפן הפוליטי של השתתפות נשים במרחב הציבורי במדינות דמוקרטיות מערביות כאזרחיות פעילות-נשים כבוחרות וכנבחרות. התנועה הפמיניסטית במאה העשרים דחתה באופן קטגורי את ההבחנה בין "המרחב הפרטי" לבין "המרחב הציבורי", ככזו שמאפשרת לפטריארכיה הגברית למדר נשים למעגלים הפרטיים בלבד ובכך למשטר אותן.
בעולם העתיק, בימי הביניים ולאורך רוב העידן המודרני, נשים הוגבלו בעיקר לספירה הפרטית: כבנות, נשים ואמהות, כמסייעות בכל הנוגע למשק הבית ולגידול הילדים. עם זאת, בימי הביניים היה הבדל בולט בין העולם הנוצרי לעולם המוסלמי. האחרון הקפיד על צניעותן של נשים וביטויה בהסתגרותן בבתיהן. לעומת זאת, בעולם הנוצרי, בעיקר בקרב מעמד האצולה, נשים היו מעורבות בעסקי בעליהן וכשהם נעדרו, הן ניהלו את העסקים וגם את ההחלטות הפוליטיות במסגרות הפיאודליות (אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות-נשים יהודיות באירופה בימי הביניים, ירושלים: מרכז שזר, תשס"א, פרק חמישי). עם זאת, רק במקרים נדירים ביותר, היו נשים מנהיגות בזכות עצמן: המלכה המצרית נפרטיטי, אשתו של אחנתון מלך מצרים (המאה ה-14 לפני הספירה), מלכת מצרים קליאופטרה (המאה הראשונה לפני הספירה), אליזבת הגדולה באנגליה (המאה ה-16), מריה תרזה באוסטריה וקתרינה הגדולה ברוסיה (המאה ה-18) – הן דוגמאות ראשונות במעלה למלכות שהיו בעלות משקל רב בהיסטוריה העולמית. אולם גם הן, לא הגיעו למעמדן אלא בזכות היותן 'נשים של', או בנות של גברים. גם בימינו מנהיגות חזקות בחברות לא מערביות כמו אינדירה גנדי ראשת ממשלת הודו, בנזיר בהוטו, ראשת ממשלת פקיסטן וקוראסון אקינו, נשיאת הפיליפינים, זכו להגיע לתפקידיהן החשובים בזכות ירושת התפקיד מאביהן (גנדי, בהוטו) או מבעליהן (אקינו). אפילו בחברות דמוקרטיות רק במעט מקרים נשים הגיעו לעמדות ראשונות במעלה שבהן הן היו דומיננטיות כמו ראשת ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל וראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר.
כפי שראינו בחטיבה הקודמת בסדרה, גם בהיסטוריה היהודית היו נשים שזכו להיות בעמדות חשובות ואף מרכזיות בספירה הציבורית: מרים הנביאה, דבורה השופטת והמנהיגה, שלומציון המלכה-כולן מוכיחות שהמסורת היהודית אפשרה לעתים לנשים להגיע לתפקידים ציבוריים ראשונים במעלה.
בחטיבה זו נתמקד בשלושה נושאים מרכזיים: א. עדות נשים. ב. נשים כלומדות תורה, במיוחד במסגרת בית המדרש וכדיינות ופוסקות הלכה. ג. השתתפות נשים בטקסים ציבוריים.
ההלכה נטתה לצמצם את מקומן של נשים במרחב הציבורי. פסוק שהפך לבנין אב כאן הוא: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים, מה, יד). במקור, הפסוק עסק בכלה המגיעה עם ה"כבודה"- המטען אל תוך היכל המלך פנימה. אולם חז"ל דרשו את המילה "כבודה" במובן של "כבוד", כלומר, הכבוד של האשה הוא כאשר היא בפנים הבית ולא במרחב הציבורי. אמנם בתקופות שונות נשים כן פעלו מחוץ לבית כסוחרות, כרופאות וכדומה. אבל נשים הודרו מלימוד תורה במסגרת הישיבות שהיו רק לגברים. נשים לא היו רבניות ופוסקות הלכה. נשים לא נטלו חלק ברוב הטקסים הדתיים הציבוריים.
וכאן נכנס גם נושא צניעות הנשים. בעולמם של חכמים ופוסקים, קיימת זיקה בין ההקפדה על צניעותן של נשים לבין הדגשת הערך של הישארותן בבית. לכך נחזור בהרחבה בדיון נפרד.
המעניין הוא שדווקא במקדש נשים כן נטלו חלק בטקסים במרחב הציבורי. אמנם התפקידים של הלויים והכוהנים היו רק בידי גברים, אולם נשים עלו לרגל לבית המקדש, הביאו קורבנות ואף יכלו לסמוך את ידיהן עליהם (בבלי, חגיגה, טז, עמוד ב). אולם עם השנים, נשים מיעטו להופיע ברשות הרבים. אכן, יש להבחין בין מזרח ומערב. הגישה המוסלמית שהדירה נשים לארבע אמות הבית, תוך הדגשת ההקפדה על צניעותן, השפיעה על הפסיקה ההלכתית (אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, פרק חמישי). הדוגמה הבולטת היא פסיקת הרמב"ם:
"גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק יג הלכה יא).
לעומת זאת, בארצות אשכנז היהודים לא היו מנותקים מהנורמות בחברה הנוצרית. נשים היו סוחרות, הן עמדו בדין עם יהודים ונוכרים, נסעו אל חצרות שליטים פיאודליים לשם ניהול משא ומתן מסחרי ועוד (גרוסמן, שם, עמ' 198).
(ויקהל פקודי תשפ"ג)
