איך חגגו את פסח באתיופיה?

הגדרת חמץ אצל "ביתא ישראל" שונה מהמקובל: כל מאכל ראוי להיות חמץ, ויש לאכול את כל המאכלים בעודם טריים

פסח מצרים ופסח דורות הם מושגים הידועים לנו מחז"ל. האבחנה בין פסח מצרים לפסח דורות מפורטת במשנה במסכת פסחים: "מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקָּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה". כלומר, חז"ל מחלקים בין פסח מצרים המתייחס לפסח אשר נחגג על ידי בני ישראל לפני צאתם ממצרים, ובין פסח דורות מתייחס לזה הנחגג במהלך הדורות שנה בשנה. מה ראו לנכון חכמי הגמרא לבצע חלוקה זאת? מה השיקולים שעמדו לפניהם להחליט שפעולה דתית זו נכונה לאותו דור ופעולה דתית זו נכונה לכל הדורות? באתיופיה חלוקה זאת איננה קיימת כלל. יהודי אתיופיה מקיימים את חג הפסח בתודעת "פסח מצרים" ולא בתודעת "פסח דורות". אלו הן שתי תודעות שונות.

הפעם, אשתף את הקוראים במעט מתוך חוויית חג הפסח שהיה נהוג באתיופיה. חודש ניסן הנקרא "ליסן", החודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים, צוין באופן מיוחד. כבר בתחילת החודש החלו ההכנות לחג הפָּסִיכַּה (פסח) בשמחה שעטפה את כל הקהילה. מיד לאחר ראש חודש הנשים התחילו בהכנת הכדים החדשים לפסח, שכן היו מחליפים את כל הכלים בכלים חדשים, משום שרוב הכלים היו עשויים מחרס.

תהליך הניקיון מן החמץ החל בחצר והמשיך לבתים. בתחילת החודש בחרו עז או כבש, כדי שבעשרה בחודש יהיה אפשר להביאו ולקושרו בחצר בית הכנסת עד שיקריבוהו כקורבן ביום הארבעה-עשר בחודש ניסן. שלושה ימים לפני הקרבת הקורבן, הבית היה נקי מכל חמץ, במקום כלי החרס השבורים הובאו כלי חרס חדשים, וכל מזון שהיה במגע עם מים הורחק מהבית. שלושה ימים קודם הפסח נהגו לאכול חומוס קלוי בלבד, "שלא ניכנס לפסח עם דברי חמץ במעיים" (קייס ברהן יהייס). כל ההכנות נעשו מתוך שמחה של מצווה, שהנה עוד מעט יזכו בגאולה שלמה על ידי המשיח. הגדרת חמץ אצל קהילת "ביתא ישראל" שונה מאוד מהמקובל. על פי "ביתא ישראל" כל מאכל ראוי להיות חמץ, ולכן יש לאכול את כל המאכלים, כגון בשר, חלב, אפונה ותירס, בעודם טריים.

בשעות המוקדמות של יום הארבעה-עשר בחודש נהגו לצאת כל בני הקהילה ולטבול בנהר הקרוב לכפר. מיד לאחר הטבילה היו חוזרים לכפר ולובשים את בגדי חג הפסח. אפיית המצות נעשתה בזריזות רבה. חלק מהאנשים, בעיקר ה"שמגלוץ'" או הכהנים, נהגו לצום ביום הארבעה-עשר. בערב נאספו כולם בחצר בית הכנסת, כאיש אחד בלב אחד, בהרגשה שתכף עומד לקרות כאן משהו מיוחד. ה"כהין" ניגש אל אותו כבש או עז שהוכן עוד מעשרה בחודש ושוחטו. לאחר מכן הוא מוליכו אל מזבח אבנים שהיה מוקם בחצר בית הכנסת (מסגיד), שם למעשה הוקרב קורבן הפסח. מיד בגמר הכנת בשר הזבח צלי אש, הכהנים פצחו בתפילה ובזמרה. לאחר מכן חילקו לכל משפחה חתיכת בשר יחד עם ה"קיטה" שהוכנה מראש. הזקנים (שמגלה) נהגו להחזיק מקל ביד, לחגור חגורות ולשים מעין שק על גבם, וכך היו אוכלים. לאחר מכן הרבנים (הכהנים) נשאו תפילה מיוחדת.

במהלך חגיגית הקורבן נהגו לקחת אגודת אזוב בחבילה של לפחות שלושה  גבעולי צמח, לטבול בדם הקורבן ולמרוח על המשקוף ועל שתי המזוזות של הבית. בסיום התפילה קרא אחד מהם בתורה קטע המדבר על יציאת מצרים, ורב נוסף תרגם זאת לאמהרית או לתיגרית, וכולם האזינו בעיניים נוצצות, כאילו מוציא היה יהלומים דרך פיו. לאחר סיום האכילה והתפילות, הנותר מהקורבן נאסף ונשרף. חלק מן האנשים הלכו לביתם וחלק נשארו למשך כל הלילה בבית הכנסת לשמוע עוד ועוד סיפורים מפי הכהנים על יציאת מצרים. למחרת, היום הראשון של פסח, היה יום חג שאסורה בו המלאכה בכפרים. מלאכות בסיסיות כגון הכנת אוכל ועבודות קטנות בתוך הכפר לא נאסרו. מנהג בני הקהילה להתחיל לספור את ספירת העומר מיום טוב האחרון של חג הפסח. גם ב"ביתא ישראל" הבינו שהפסוק "ממחרת השבת" מדבר על יום טוב, אך לא על יום טוב ראשון כי אם על האחרון. על פי זה, חג השבועות יחול לעולם בי"ב בסיוון.

חז"ל אמנם מחלקים בין פסח מצרים לפסח דורות אבל הם כן מבקשים מאיתנו באמצעות פסח דורות לחוש את חווית פסח מצרים. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכל שנה בחג הפסח אני לא מרגיש ש"כאילו יצאתי ממצרים", אלא באמת. יחד כל בני ובנות יהודי אתיופיה, יצאנו למסע, עזבנו את הכפרים שלנו בחיפזון גדול, עברנו מדבריות של סודן, איבדנו את היקרים לנו, וזכינו להגיע לירושלים. שנזכה להמשיך לשמור על הבית ולחוש את חווית פסח מצרים ולגאולה קרובה אמן.

(צו תשפ"ג)