זכור בשבת הגדול – מי כונה 'אליהו הנביא'?

 

הכינוי 'אליהו הנביא' דבק בו על אשר היה תמיד האיש הנכון בזמן הנכון

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ד' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" [מלאכי כג-ג]– הפסוק הזה בהפטרה הוא אחד ההסברים מדוע נקראת שבת זו 'שבת הגדול' ויש עוד טעמים רבים. בעל 'התודעה' כותב באחד הפירושים כי "התורה נתנה שני טעמים למצוות שבת. בדברות הראשונות נאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו… כי ששת ימים עשה ה". ובדברות האחרונות נאמר: 'שמור את יום השבת לקדשו… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'. והנה עד שנגאלו ישראל שמרו את השבת מפני הטעם הראשון בלבד, ובשבת זו, האחרונה בארץ מצרים, שהיא 'שבת הגדול' הראשונה, נוסף להם גם הטעם השני בשמירת השבת – 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'… וכך כאילו גם עצם השבת נעשה גדול יותר".

זיכרון ימי השעבוד מזכיר לאדם את עוצמת חירותו. בימים אלה, כאשר אנחנו ב"ה בני חורין, עלינו לעשות מעשה על מנת לזכור את תקופת השעבוד. האזכור של אליהו הנביא, מבשר הגאולה, מאיר את אורה המיוחד של הישועה בעת השעבוד.

עם ישראל חווה בתקופת השואה שעבוד קשה ביותר. כל זיכרון מתקופה זו מעצים את תחושת החירות שלנו. אחד מן הזכרונות הללו קשור לדמותו של גדול חסידי אומות העולם ראול ולנברג. האיש האציל הזה הצליח, לעתים כמעט לבדו, להציל עשרות אלפי יהודים מציפורני הנאצים.

לבקשת ה"ועד לענייני פליטים", נשלח הדיפלומט השבדי הזה  בשנת 1944 להונגריה, לנסות ולהציל את שארית הפליטה של יהדות הונגריה. ולנברג מיהר לשגרירות שבדיה בבודפסט והחל להנפיק אלפי דרכונים ותעודות חסות ליהודי הונגריה. הוא שכר מבנים רבים והרחיב את תחום שגרירות שבדיה. ולנברג שיכן את הפליטים היהודים בבתים ובדירות שזכו לכינוי "הגטו הבינלאומי". הוא העסיק כ- 400 עובדים במטבחים, בתי חולים, אכסניה ושירותים. ראול הצליח להציל יותר מ- 33 אלף יהודים בתחומי השגרירות, כבני חסות. מאוחר יותר, בתקופת "מצעדי המוות" [יהודים שהוצעדו ברגל בתנאים קשים ביותר לגרמניה] פעל להציל את כל מי שיכל – הוא ואנשיו רדפו אחר הצועדים. את חלקם הצליחו לשלוף בעזרת תעודות ולאחרים חילקו בגדים ונעליים כדי שיחזיקו מעמד בצעדה הקשה.

אפילו כשהיהודים נלכדו בידי הנאצים, ולנברג לא התייאש. מספרת אגנס מנדל אדצ'י, שנמנתה על צוות עוזריו היהודים: "ראול הלך אחרי המגורשים (לאושוויץ) עד הגבול האוסטרי. פעם אחת עוזרו, פר אנגר, היה אתו ולראול היה ביד ספר שחור גדול. בדרך לתחנת הרכבת הוא עצר והתחיל לצרוח על הנאצים בגרמנית, הוא דיבר גרמנית מושלמת… 'איך אתם מעזים לקחת את האנשים שלנו, הם כולם נמצאים תחת חסותי' ואז הוא צעק לעבר המגורשים: 'כל האנשים שמחזיקים במסמכים שהנפקתי שיסתובבו'. בין המגורשות הייתה אחת מחברותי הטובות. היא חשבה – "מה כבר יכול להיות? הם הרי יהרגו אותנו בכל מקרה". החברה החליטה להסתובב, על אף שלא היה ברשותה שום מסמך. אימה ואחותה עשו כמוה. ולנברג הורה להם לעלות על המשאית. אז הוא פתח את הספר והתחיל לקרוא שמות בקצב של מכונת ירייה.

"האנשים תפסו את הרעיון", אומרת אגנס. "אלו שעוד יכלו ללכת, הלכו אל המשאית, בין אם השם שלהם נקרא ובין אם לא. הוא החזיר איתו לבודפשט אלף איש, אל הבתים המוגנים. בדרך חזרה פר אנגר שאל אותו: 'ראול, לא ידעתי שיש לנו ספר עם כל השמות. מתי עשית את זה?' וראול התחיל לצחוק בקול ואמר: 'כשאני אעשה את זה, אני אראה לך', "והוא פתח את הספר השחור ולא היה שם אפילו שם אחד. שום דבר".

יום אחד נודע לולנברג כי הנאצים ההונגרים ['צלב החץ'] קושרים יהודים אחד לשני ומשליכים אותם לנהר הדנובה הקפוא למחצה. הוא גייס כמה אנשים שיודעים לשחות היטב ובמסירות נפש הוציאו אנשים מן המים. לאומללים חיכה אמבולנס וצוות רפואי, שהגישו עזרה ראשונה ליהודים אלה. לאחר מכן הבריחו אותם לגטו הבינלאומי. כך הצילו ולנברג וצוותו עוד כאלף יהודים!

האיש הגדול הזה, שאותו אנו זוכרים בשבת הגדול, היה למעשה המלאך המושיע של עשרות אלפי יהודים. חלקם כינו אותו 'אליהו הנביא'. כינוי זה דבק בו על אשר הלך ובא באופן פתאומי והיה תמיד האיש הנכון בזמן הנכון.

Yaakovspok1@gmail.com

(צו תשפ"ג)