החמצה

חג הפסח מעלה למודעות שלנו את אפשרות ההחמצה. ברמה הקונקרטית, מדובר כמובן בהחמצה של העיסה הנעשית חמוצה בתהליך תסיסה לפני אפייתה, ובשל כך היא נפסלת למאכל בפסח. אולם, להחמצה גם עומק רוחני הנקשר עם עיכוב, עם אי ניצול של הזדמנות שלא תחזור. ר' יאשיה דרש כך את הפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז): "אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המִצְוֹת. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצְוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד" (מכילתא דרבי ישמעאל מַסֶּכְתָּא דְפִסְחָא ט: יא-יג)

מדי יום אנו מחמיצים הזדמנויות. הזדמנויות לשיפור מערכות היחסים, לעזרה לזולת, לשינוי ודיוק העיסוק וסביבת העבודה, ללמידה והתפתחות אישית, לפרידה מהרגלים לא בריאים, להודיה על מה שיש בידינו ועל מה שהיה לנו בעבר. רבות מן ההחמצות נעוצות בגישתנו למציאות ובתפיסה ביקורתית, עייפה או מצמצמת שלנו את עצמנו, את המשאבים לרשותנו ואת מידת השפעתנו על הסביבה. יש גם שאנו מציבים "תנאים" למציאות-לזולת, אשר רק כשיתאפשרו, לשיטתנו, יהיה טעם לפעול. אנו צמאים לוודאות, לביטחון, ופוחדים מהפסד וכישלון.

טעות בידנו. הוודאות הגדולה ביותר כרוכה עם שתי עובדות בלתי ניתנות לערעור: ראשית, לא נהיה כאן לנצח; שנית, חיינו ניתנים לשינוי באמצעות ביצוע פעולות ולא באמצעות מחשבה בלבד. בבואנו לבער את החמץ, נסיר מעלינו את הפחד והעיכוב, את העמדה המצפה גדולות ונצורות מאחרים, ומכילה, מוותרת ומאמצת ברמה האישית את ההחמצה. גדול ההפסד של מי שאינו עושה מזה של המנסה.

לעיתים אני חושבת שלו הייתי שפחה במצרים, בימי המכות ובבשורת היציאה, הייתי מאלה שחוששים לצאת.  מה יהיה? איך נצליח? וכיצד ישרדו הוריי או ילדיי את המסע? מול ספקות הפרט, בחירת העם היהודי והאתוס הציוני לאחריו אינה מוטלת בספק: לצאת! לא להתעכב! לקום וללכת קדימה אל המקום והעתיד שאותו ניצור במו ידינו, גם אם לצד אבדות ומכשולים, כשלנו זה את זה (אחים אנחנו), רגשת הניסיון והבטחת אבות.

ימים קשים הם ימי המלחמה, והאבדות רבות. מצוקת השבויים מחלחלת לנשמה ושוברת לב. לא נחמיץ את ההזדמנות לצאת מן המיצר (מצרים) – מכבלי הפחד והדימוי העצמי. בידינו הבחירה לנתק מעלינו שלשלאות מחשבתיות ולכונן חיים ותקווה, ולו עבור אחינו שאפשרות זו נבצרת כעת מהם.

לתגובות: naomieini1@gmail.com