הלילה הזה מצה ומריבה

כדי שיעלה עמוד השחר עלינו לצמצם יריבויות, להעצים הידברויות, ולעשות "כל ישראל חברים"

קורבן הפסח, שנעדר גם השנה משולחן הסדר שלנו, מעלה שורה של תמיהות הן בהלכות שחיטתו והן בדיני אכילתו, ולהלן ניישב את כולן בתשובה אחת הרלבנטית מאוד לזמננו. בהלכות השחיטה של קורבן פסח ישנם אפיונים ייחודיים ולא שגרתיים: א. הקרבתו דוחה את השבת, בניגוד לשאר קרבנות היחידים. ב. הקרבתו דוחה את הטומאה, ואף כשהכוהנים, כלי השרת ורוב קהל ישראל טמאים למת ניתן להקריב את קורבן הפסח. ג. אין שוחטים את הפסח על היחיד אלא רק לחבורה שהתקבצה לכך מראש, ורק בדיעבד: יחיד ששחט – כשר, וזאת בתנאי שהוא מסוגל לאכול את כולו. ד. אדם שנאנס ולא היה יכול לשחוט את קורבן פסח בי"ד ניסן מקבל מועד ב': פסח שני, דבר שלא מצאנו בשום מצווה אחרת.

באכילת קורבן פסח יש פרטי הלכות רבים שהם ייחודיים ושונים מכל הקורבנות: א. קורבן הפסח נאכל בכינופיא – בחבורה. ב. יש להביאו לאכילה שלם על כרעיו ועל קרבו. ג. חובה לאכול את כולו באותו בית. ד. אסור לחלקו לשתי קבוצות. ה. אסור לאכלו מבושל אלא רק צלי. ו. אסור לשבור עצם מעצמותיו.

המהר"ל מפראג בספרו 'גבורות ה" (פרקים לו-לז, ו-ס') מסביר את כל פרטי המצוות שבקורבן פסח לאור רעיון מרכזי אחד, ולפיו קרבן זה בא לשקף את אחדות עם ישראל, ולחזק אחדות זו. לדבריו, הא-ל האחד בחר בעם אחד, והקרבן שפתח את עבודת ה' של עם בני ישראל נועד לגבש עם זה, ולהדגיש את אחדותו.

לאור עיקרון זה מוסבר שקורבן פסח דוחה את השבת ואת הטומאה, שכן, למרות שהחובה על הקרבתו מוטלת על כל יחיד, יש לו מעמד של קרבן ציבור, שטומאה ושבת נדחים מפניו. בשל חשיבותו כגורם המגבש את כל העם, נתנה התורה בפסח מועד ב', שכן יש דאגה מיוחדת במצווה זו שאף יחיד לא ייצא מחוץ למסגרת הציבורית המלכדת.

כיוון שקרבן פסח מבטא את אחדות הבורא ואחדות ישראל, קבעה התורה שיש לאוכלו בחבורה מאוחדת שמתלכדת לשם כך מראש, יש להביאו שלם, ואין לצאת אתו באמצע הסדר מהבית, כדי שלא להפריד את אחדות החבורה. חובה לצלותו, משום שהצלייה מהדקת ומאחדת את הבשר, בניגוד לבישול שמרכך ומפרק אותו, ואסור לשבור בו עצם, שכן השבירה מבטאת פירוד.

הגמ' (חגיגה כו) מלמדת שגם שבעת ימי חג המצות יצרו אחדות בישראל, שכן כשעלו לרגל נעשו "כל ישראל חברים". אף חברים (תלמידי חכמים), שבכל ימות השנה נמנעו מלאכול ממאכלים של עמי הארץ, משום שאלה היו חשודים על אי הפרשת תרומות ומעשרות ועל חוסר זהירות בטומאה, יכלו לאכול מהם בפסח, שכן לפסח כולם היטהרו וכל התבואות תוקנו.

ואולם, המתבונן בפסח בזמננו מוצא שבאופן פרדוקסלי דווקא בחג זה מתגברת ההימנעות מלאכול אלה עם אלה, מתרבה הפלגנות בשל חילוקי דעות ומנהגים, ומתחזקת הנטייה להתפרדות איש מעל אחיו. החומרות מקלות בערך האחדות ומפרידות, וההידורים מתבטאים בהדרות.

פסח תשפ"ג מוצא את החברה הישראלית באווירה מפולגת במיוחד. כשהחלה תשפ"ג לא ידענו שאלו ראשי תיבותיה: תהא שנת פילוג גדול. העם שנעשה חבורות-חבורות בתקופת הבחירות, נחצה והיה לשני מחנות, וחווה התכתשויות כותשות והפגנות ללא הפוגות. החכם מכאן שואל: "מה החוקים האלה שאתם מחוקקים?" ומכאן שואל: "מה המשפטים הללו של אלה השופטים?". אלה שואלים: "מה המחאה הזאת לכם?" ואלה שואלים: "מה זאת, הרי ניצחנו בבחירות?!" ורוב הציבור מוכה בתדהמה וכבר אינו לשאול, ורק משווע לעידן מאחה שיעדן מחלוקות, לחג פסח בו נפסח על המריבות, ולליל סדר מהאגדות, בו קריאת ההגדה תאגד מחדש אזרחים ונציגיהם, חברים ומשפחות.

הרב א"י השל מאפטא, בעל ה'אוהב ישראל' דרש: "מה נשתנה הלילה הזה" – מפני מה שונה הלילה של הגלות הנוכחית מכל הלילות הקודמים של הגלות, שאין לו קץ ותכלה? מפני ש"הלילה הזה כולו מצה ומריבה", גדוש במחלוקות, מריבות ושנאת חינם, ואלה מאריכות את ליל הגלות. "אבל תדע לך, רבש"ע", סיים הרבי מאפטא את ה'מה נשתנה', "'הלילה הזה כולנו מסובין'" – מהלילה כולנו מתחילים דרך חדשה ומסובין יחד, בכבוד הדדי ובאחדות, ולכן נהיה ראויים להיגאל". מעומק חשכת הגלות האחרונה כבר יצאנו, אבל כדי שיעלה עמוד השחר עלינו לצמצם יריבויות, ולהעצים הידברויות, ולעשות "כל ישראל חברים".

(פסח תשפ"ג)