פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
בימים אלה, של התקוטטות-רבתי והתכותתות-רבתי (מלשון כתות-כתות, כחידושו היפה של שלונסקי), ראוי לזכור שחג הפסח ויציאת מצרים, ששיאה הרוחני הוא מעמד הר סיני, מבטאים את אחד היסודות הגדולים בעולמה של תורה: אחדות ישראל. ולמען הסר ספק: אחדות, לא אחידות.
ביטוי לכך ניתן בליל הסדר, שבו מסבים אל שולחן לא רק החכם והתם, אלא גם שכנגדו, הרשע, ולצידם גם זה "שאינו יודע לשאול".
לכל אחד מהם שפה משלו, ולבוש שונה, דעות משלו, ואופי ייחודי. יש לשער שעקב המחלוקות הרבות ביניהם הן באורח החיים הן בהשקפות עולם, ישיבתם בצוותא אינה בהכרח סימפוניה הרמונית ושלווה שכולה שלמות. ועדיין, למרות השוני, הם מסבים כולם, בצוותא-חדא, אל שולחן 'סדר' אחד, וקוראים כולם מהגדה אחת.
כל מי שחווה לילות סדר רבים, גם במסגרת משפחתית מצומצמת, וקל וחומר בסדרים המוניים, יודע שלא אחת המפגש החגיגי הופך למאורע טעון (מלווה בשאלות המעצבנות: "למה אתה לא עובד?", "מתי כבר תתחתני?"), רווי מתח, מלא אורניום מועשר. ולא אחת המפה הלבנה, כלי הכסף המצוחצחים והצלחות המבריקות מסתירים מאחוריהם (ואולי גם מלפניהם ומצִדיהן) יוֹרָה רותחת של קנאות ושנאות, מחלוקות ומריבות. ובקיצור: גם מצה (תרתי משמע), גם מריבה. גם עיון ולו מקופיא, 'מלמעלה', בנוסחה המסורתי של ההגדה של פסח – וכמוה, רוב מקורות תורת ישראל והמשפט העברי – מלמד שאין היא אלא מסכת ארוכה של מחלוקות (ואפילו מריבות קשות, ע"ע "אף אתה הקהה את שיניו").
לצד ההכרזה החגיגית, המתקתקה ורבת ההשראה, "הלילה הזה כולנו מסובים", המשקפת ולו למראית עין, אחדות שאין כמותה, אנו נפגשים מיד בסמוך במחלוקות החכמים: "בן זומא… וחכמים אומרים", רבי יהודה ורבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא. וטרם דיברו בפיוט עתיק היומין של "חד גדיא", שבו כל החזק ואלים מחברו – טורף ומכלה את חברו עד כדי אבדון.
אבסורדי ככל שזה יישמע, המחלוקות עשויות לשתף ולשקף את טעמה של חירות אמיתית: חירות הדעת, חירות המחשבה, ריבוי הדעות וחופש הביטוי.
כך היה גם במעמד הר סיני, אחד משיאיו של תהליך גאולת מצרים. התורה – ובעקבותיה חז"ל – שבים ומדגישים, פעם אחר פעם, ש"הכל שווין בתורה", וש"כל העם", אנשים נשים וטף, תלמידי חכמים לצד בורים ועמי ארצות, היו שותפים למעמד הנשגב. ביטוי לכך ניתן במדרש הידוע על הפסוק "וִיחן שם ישראל נגד ההר", "וִיחן" – לשון יחיד (ולא "ויחנו"), "כאיש אחד – בלב אחד".
אכן, מהדגשת הכתוב "ויִחן שָם", שָם – ולא במקום אחר, למדו חז"ל, שראוי לצנן מעט את ההתלהבות. וכך אמרו במכילתא, מדרש ההלכה התנאי לספר שמות (ורש"י מביא את דבריהם בפירושו על אתר): "שם", לרגלי הר סיני, אכן היו "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות – בתרעומות ובמחלוקת!"
בשנת תשמ"ט (1989), חל חג הפסח לאחר שתי מערכות בחירות טעונות לכנסת ולרשויות המקומיות. במהלכן, וכמנהג ישראל קדושים, נשמעו לא מעט דברי נאצה וביטויי שנאה. המחלוקת הציבורית הגיעה לאחד משיאיה. לקראת חג הפסח, פרסם הרב עובדיה יוסף ע"ה (שכידוע, לא אחת היה מעורב בעצמו, בטובתו ושלא בטובתו, במחלוקות רבות ורבות עוצמה) איגרת בעניין "חשיבות שמירת השלום שעל ידו תבוא הגאולה". בין השאר, נכתב בה: "בשנה האחרונה… רבתה מחלוקת בין העדות בישראל, ואף בין החרדים לדבר ה' שומרי תורה ומצוות, וידוע כמה גינו והרחיקו חז"ל את המחלוקת ונושאי דגלה, כי היא גורמת הרס וחורבן, מנפש ועד בשר תכלה, וסמכו דבריהם על הנאמר 'חלק לבם עתה יאשמו' (הושע י, יב). והנה בהיות ואנו נמצאים כיום בחודש ניסן הוא חודש הגאולה, כמאמר חז"ל 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל', ובמדרש (בראשית רבה פרשה צח) על הפסוק "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים', אמר להם יעקב לבניו: בני! היו כולכם אסיפה אחת והזהרו מן המחלוקת ותזכו לגאולת אחרית הימים. וכן כתוב ביחזקאל (לז, טז-יז): 'וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶך'. אמר לו הקב"ה: כשייעשו ישראל אגודה אחת, יתקינו עצמם לגאולה, ועוד אמרו (מדרש רבה סוף שופטים): 'גדול השלום שאין הקב"ה מבשר את ירושלים להיות נגאלים אלא בשלום…' לפיכך אני פונה בזה מקרב לב ברוב חיבה ואהבת ישראל לכל אחינו יקירינו ובפרט לבני התורה המסולאים בפז, להימנע מכל דיבור ומכל שיחה בשום עניין שעלול לגרום למחלוקת ולפירוד לבבות ח"ו. אנא אחים יקרים. הסירו את גורמי הפירוד והמחלוקת מביניכם ועשו הכל להרבות אחדות, אהבה ואחווה, שלום ורעות".
ללמדך: ערבות הדדית, אהבה ואחווה, שלום ורעות בין איש לרעהו – למרות מחלוקות בענייני אמונות ודעות – הם חלק משמעותי בתהליך הגאולה. לא אחידות נדרשת כאן, אלא אחדות. באחדות – או למצער, גם באחדות – טמון סוד הגאולה.
בשונה מפשוטו של מקרא בספר הושע (שהזכיר גם הרב עובדיה בדבריו), שלפיו אם "יחלק לבם" של ישראל – מהקב"ה, "עתה יאשמו" – תבוא עליהם שממה, מביא רש"י את דברי חז"ל, המסֵבים את המחלוקת לא על דברים שבין אדם למקום אלא לאלה שבין אדם לחברו: "לפי מדרש אגדה, גדול השלום שאפילו ישראל עבדו עבודת אלילים ושלום ביניהם, אין השטן מקטרג ביניהם, שנאמר 'חבור עצבים אפרים הנח לו' (הושע י, יז) ושנאוי המחלוקת שנאמר 'חלק לבם עתה יאשמו', יש פתחון פה לשטן לקטרג".
דברי פי חכמי חן. וכל המוסיף עליהם– אך יגרע.
(פסח תשפ"ג)
