העיוורון – קללה או ברכה?

עיניו של יצחק כהו לעת זקנתו, ולא יכול היה לראות. כך יכול היה יעקב להטעות את אביו ולגרום לו לברך אותו במקום את עשו. גם יעקב עצמו איבד את מאור עיניו בערוב ימיו. לעומת זאת, על משה נאמר שלא כהתה עינו.
חולשת הראיה הנובעת מהזקנה היא תופעה נפוצה עד ימינו. חוש הראיה הוא החוש המרכזי שלנו. קשה לנו להעלות על הדעת איך אפשר להסתדר בלעדיו. בלי שמיעה אפשר לתפקד בצורה סבירה, אבל העיוורון מוביל לחוסר אונים כמעט מוחלט, לפחות בתחילה. לא לחינם אמרו חז"ל שהעיוור חשוב כמת, וקבעו להודות לה' בכל בוקר על הראיה בברכת "פוקח עיוורים". לפני שנים השתתפתי בחוויית "דיאלוג בחשיכה" במוזיאון הילדים בחולון, שם מסתובבים המבקרים בחדרים השרויים בחושך מוחלט, המדמים מקומות כמו גינה ציבורית, שוק או מסעדה, בהנחיית מדריכים עיוורים, כדי לחוש מכלי ראשון איך הללו תופסים את עולמם. זו היתה חוויה מעשירה ביותר, ולא יכולתי שלא לתהות מה חושבת המדריכה, העיוורת מלידה, כאשר היא מזהירה את המבקרים לצאת בהדרגה כדי שלא יסתנוורו מהאור שבחוץ– אור שאותו לא ראתה מעולם.
יצירות רבות עוסקות בעיוורון. מתוכן ראויים לציון הספר הבדיוני Day of the Triffids, והסרט הנוגע ללב "העולם שלי" (Benim Dunyam) המספר את סיפור חייה של ילדה שנולדה עיוורת-חירשת.
עם זאת, יש לקחת בחשבון שלחוש הראיה יש גם מחיר. יותר מכל חוש אחר, הוא מציף את האדם בכל רגע בזרם בלתי פוסק של רשמים וגירויים החודרים להכרתו ומעצבים אותה. כל מה שרואה האדם הופך לחלק ממנו, ומשפיע על תפיסתו ומבנה אישיותו. אין לאדם בחירה בנושא; מרגע לידתו הוא חשוף לאותו שטף של נתונים חזותיים, ואינו יכול להחליט אלו מהם לקבל ואלו לדחות. בנוסף לכך, ההסתמכות על חוש הראיה גורמת לאדם לבחון דברים בצורה חיצונית, להתרשם מ"שקר החן והבל היופי", ליפול קרבן לאשליות וחזות מטעה, ועוד.
לא במקרה, בתרבויות רבות מופיעה הדמות של הנביא\ה העיוור\ת, שדווקא בזכות סמיות עיניהם הגשמיות הם זוכים ליכולת ראיה רוחנית. גם כשאנו רוצים להתרכז בתפילה או בברכות, אנו עוצמים את עינינו. היכולת להסיח את הדעת מהמציאות החזותית, היא זו שמאפשרת לנו להתבונן אל מעבר לה. (תולדות תשע"ח)