אשליית הכל יודע

יש אנשים שהציפיות שלהם מהמציאות נראות לי מוזרות למדי.
למשל, שמעתי אדם דתי שאומר: "אני לא מאמין שתפילות נענות".
אמרתי לו: "אולי לא כולן, אבל בכלל לא? אף תפילה לא נענית? לפי מה אתה קובע את זה?"
השיב: "אילו תפילות היו נענות, היינו אמורים לראות את זה".
שאלתי: "איך בדיוק?"
השיב: "בניסויים בהם מתפללים על קבוצת חולים אחת ולא על אחרת, היו רואים שאלה שהתפללו עליהם הבריאו יותר".
אמרתי: "ניסויים כאלה הם כמו לתת לתוכים לדקלם את מילות התפילה. להתפלל על חולה לא מוכר רק בשביל ניסוי, זו לא תפילה אמיתית, אין לה שום משמעות. ולמרות זאת היו מספר ניסויים כאלה שהראו תוצאות חיוביות (וגם כאלה שלא)".
אמר: "עזוב ניסויים, היינו אמורים לראות שסטטיסטית אנשים דתיים הם בריאים יותר ומאריכים ימים יותר".
אמרתי: "אכן ישנם מחקרים רבים מאד שמראים זאת (כפי שכתבתי בשבוע שעבר)".
אמר: "זה לא בגלל התפילות, זה בגלל גורמים חברתיים ופסיכולוגיים".
אמרתי: "אולי, אבל אם כך איך אתה רואה ש'תפילות לא נענות'? מה היית מצפה לראות?"
בשלב הזה הוא נעלם תוך מלמול לא ברור.
נראה שאנשים רבים בזמננו סובלים מאשליית ה"כל יודע", אשליה שלפיה מדענים צופים בכל רגע נתון בכל חלקיק ברחבי היקום, ואילו היתה מתגלה תנודה חריגה כלשהי באחד מהם, מיד היו מצפצפות אזעקות במעבדות בכל העולם. מכיוון שכך, הם מתקשים להאמין בניסים, בהשגחה או בהיענות תפילות – "אחרת היינו רואים את זה". מיותר להסביר כמה מחשבה זו מגוחכת. אולי אין הוכחה שתפילות נענות, אבל אין שום סיבה לא להאמין בכך.
(משפטים תשעט)