איך מרגישים כשנשרף הבית? כשהזכרונות עולים באש? כשהרכוש שנצבר לאורך עשרות שנים הופך לאבק? כשנותרים חסרי כל? ארבע משפחות שביתן נשרף כליל משתפות את 'שבתון'
ל"ג בעומר הוא ערב שכולו אש. רובנו רגילים לחגוג אותו במדורה שבטית, בזריקת תפוחי אדמה לתוך המדורה ובשריפת מרשמלו עד שנעשה כולו שרוף לאכילה טעימה. יש סיפורי צ'יזבטים וגם שירים לתוך הלילה. אך, מה שנראה כהילולה כיפית של מדורה גדולה ויפה, עלול לגרום לחלקינו, לחזור לזיכרונות הקשים של העבר, לאותם רגעים של שריפה גדולה.
ארבע נשים. ארבע משפחות. ארבעה בתים שנהרסו כליל, ביום בהיר אחד, ללא התראה. אין-ספור זיכרונות פרחו באוויר והותירו את בעליהן, עם חלל גדול בלב.
שריפה מכוונת
שמרית ג'הסי מתגוררת בישוב נווה צוף, יחד עם בעלה וחמשת ילדיה. לפני מספר שנים, בעודם נמצאים, למרבה המזל, בשבת בחברון, נשרף ביתם כליל יחד עם בתים נוספים ביישוב. זריקה מכוונת של בקבוקי תבערה הצליחה להבעיר יישוב שלם.
שמרית משחזרת: "השריפה הייתה בשבת חיי שרה לפני שש וחצי שנים. נסענו כל המשפחה לשבת מיוחדת בחברון, כשהתינוק שלי נשאר אצל חמותי. היה לי חשוב להשאיר את הבית נקי ומסודר לפני שנצא ולכן דאגתי להבריק אותו לפני כן… הכביסה הלבנה כבר הייתה תלויה בתוך הבית, כדי שיהיה לנו כיף לחזור לבית נקי. במועד שבו התרחשה השריפה, מסתבר, אני ובעלי קמנו פתאום מהשינה. עד היום אני לא יודעת למה ואיך זה קרה. אני זוכרת שדיברנו קצת וחזרנו לישון. זו הייתה שבת מהממת ביחד וסיימנו אותה בעוצמה ועם טעם מתוק בפה".
בצאת השבת, כשבעלה של שמרית הלך למערת המכפלה להביא סידור ששכח, הוא חזר עם פנים נפולות, ואמר לשמרית שהתקשרו אליו וסיפרו לו שהבית שלהם נשרף.
"אני לא באמת עיכלתי את מה שהוא אמר, ואמרתי לו בביטחון שניקח מהבית מה שנוכל ויהיה בסדר", היא נזכרת, ומוסיפה: "אני חושבת שהתכחשתי לסיטואציה וניסיתי להדחיק את המצב. הבת שלי, לעומת זאת, שהייתה בכיתה ב', התחילה לבכות ללא הפסקה. ומרגע שעזבנו את מקום האירוח, הטלפונים שלנו לא הפסיקו לצלצל".
שמרית התקשרה לאיש הקשר ביישוב, להגיד שהיא באה על מנת לקחת את הדברים שעוד נותר להציל מביתה, אך בתגובה ישירה וחותכת, נאמר לה כי לא נותר לה דבר. אין זכר לחפצים שהיו.
"כל מה שנשאר לנו היה רק מזוודה של שבת", היא אומרת בכאב. לא נותר להם לאן לחזור, ובשלב הראשון הם הגיעו לבית הוריה של שמרית, ולאחר מכן, במשך כמה שנים, המשפחה, בת 6 הנפשות, התגוררה בקרוואן קטן, כי לא היו בתים נוספים ביישוב.
"כשהגענו להורים שלי, הגיעה מישהי להביא לנו בגדים. בנקודה הזו נשברתי. היה לנו מאוד קשה להתגבר על השריפה הזו. במשך כשבועיים הילדים שלי היו זרוקים אצל חברים. גרנו אצל אמא שלי עד שיכולנו לחזור ליישוב", שלומית מספרת, וממשיכה:
"ב"ה לא חווינו את מה שהלך בישוב. השריפה הייתה מזעזעת. הערבים זרקו בקבוקי תבערה על מספר בתים בשכונה, ו-16 בתים מתוכם נשרפו כליל. אני מרגישה שה' עשה אתנו חסד. היו לי אז ארבעה ילדים קטנים, בית עם מדרגות ושריפה בגודל כזה הייתה עלולה לשרוף את כולנו אם היינו נשארים באותה שבת בבית. אמנם, הנפגש נפגעה, אך ב"ה שלא נפגענו בגוף".
והנפש אכן נפגעה. שמרית מתארת שבעלה לקח את המקרה מאוד ללב, וגם ילדיהם חוו קשיים רבים; הבן הקטן התחיל לגמגם מאז המקרה, והבת נהייתה יותר מופנמת. הילדים הרבו לשאול על החפצים שהותירו בבית השרוף וקיוו שאולי יהיה אפשר להציל משהו – קטן ככל שיהיה – אך דבר לא נותר כשהיה.

השריפה הייתה מזעזעת. הערבים זרקו בקבוקי תבערה על מספר בתים בשכונה, ו-16 בתים מתוכם נשרפו כליל
שמרית הבינה שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה והחליטה לקחת את המושכות לידיה. באומץ רב ובתעצומות נפש, הצליחה להתרומם מהשבר ולהרים את משפחתה עמה. היא מספרת:
"אני הייתי צריכה להיות עמוד התווך של המשפחה. השתדלתי להיות החזקה, כי אם לא הייתי כזו, היינו מתפרקים. התחלנו הכל מהתחלה. הכל. לא הייתה לנו ברירה וקיבלנו תרומות של בגדים עד שהתמקמנו וקנינו בגדים שאנחנו אוהבים. השתדלתי להגיד לעצמי, כל הזמן, שצריך לקום. שכרגע זה המצב וצריך לדאוג להכניס את הילדים כמה שיותר מהר לשגרה. בזכות היישוב, המשפחה והחברים הטובים מסביב, הצלחנו לעבור את התקופה הקשה הזו. אם לא הם, אני לא יודעת איך היינו עוברים את זה; הייתה לנו תמיכה מכל מקום ועטפו אותנו בהרבה חום ואהבה. גילינו איזה עם מיוחד יש לנו, וזה דבר שעד שלא קורה משהו כה עוצמתי וקשה, לא מבינים את העוצמה שלו. פתאום, הכל התגמד. הרבה דברים נראו לנו כשטויות. אנחנו מלאי הודיה על מה שיש לנו ומרגישים ששום דבר לא מובן מאליו", היא מסיימת.
שבת בלתי נשכחת
גם רונית קרן סגל, רכזת לחינוך מיוחד במועצה אזורית מטה בנימין, מתגוררת בישוב נוה צוף. גם היא, אפוא, זוכרת היטב את אותה שבת חיי שרה, בה חייהם השתנו כליל, בעקבות אותה התפרעות של ערבים תושבי האזור, שבגינה התחוללה שריפה קטלנית שגרמה להרס וחורבן רב עבור משפחות רבות.
היא משחזרת את הרגעים המבעיתים:
"בערב שבת חיי שרה בשעה 22:00 בלילה, קיבלנו הודעה שהתחילה שריפה ליד אחד הבתים בישוב. ראינו את העשן ואת הגצים שהחלו לעוף לכיוון ביתנו ולכן התחלנו לפתוח את הממטרות. הבית שלנו היה בנוי מעץ והיה חשש גדול שהשריפה תתלקח ותשרוף את כולו. כעבור זמן קצר, ביקשו מכל בני הישוב להתפנות. רוב הישוב התפנה לישוב הקרוב עטרת וכך גם אנחנו – 'נחתנו' אצל משפחות מעטרת שקבלו אותנו בזרועות פתוחות. כל הלילה הסתכלנו מחלון ביתם וראינו את גודל האש ואת גודל האסון שמתרחש אצלנו בישוב. רק בשבת בבוקר הבנתי כי ביתנו נשרף כליל יחד עם עוד בתים נוספים".
במוצ"ש, הם חזרו ליישוב, כשבאמתחתם הבגדים שעל גופם בלבד. כל הבית נשרף כליל והמשפחה נותרה חסרת כל, ונאלצה למצוא מקום זמני להתגורר בו. במשך עשרה ימים הם התגוררו אצל משפחה קרובה, ומשם עברו ליחידת דיור קטנה ביישוב, ואחריה לבית גדול יותר. התרומות שהיישוב קיבל מאנשים טובים – בגדים, כלים ושאר דברים, סייעו למשפחתה של רונית, כמו למשפחות נוספות ורבות כמוה, להתחיל את החיים מחדש.
"במקביל לכל ניסיונותינו להסתגל למצב החדש, התחלנו לבנות את הבית החדש באותו שטח של הבית שנשרף ובפברואר 2018, 9 חודשים לאחר השריפה, כבר נכנסנו לבית חדש ומהמם", רונית מתארת, אך מסתייגת – זה לא מחליף את הבית שאיבדו: "המחשבות על הבית שהיה ונעלם, על החפצים שהיו ואינם- מרבות להופיע. בחודשים שלאחר השריפה, נזכרנו בכל פעם בכל הדברים להם אנו זקוקים. כשיצאנו לטיול, נזכרנו שאין לנו כובע, תיק, או שק שינה. בכל חג, היה צריך לקנות הכל מחדש: חנוכייה, תחפושות, כלי פסח ועוד. לאט לאט השלמנו את כל מה שהיה ולמדנו לחיות גם עם מה שלא ניתן להחזיר", היא מתארת.

המחשבות על הבית שהיה ונעלם, על החפצים שהיו ואינם- מרבות להופיע. בחודשים שלאחר השריפה, נזכרנו בכל פעם בכל הדברים להם אנו זקוקים
שריפה בליל החג
בערב חג השבועות לפני כארבע שנים, פרצה שריפה בביתה של שולמית אטלנטי, אמא ל- 12 ילדים, שעבדה אז כקוסמטיקאית, ובעלה כסופר סת"ם שגם עסק בלימוד תורה. השריפה שינתה את חייהם, תוך כמה דקות ספורות.
שולמית נזכרת: "חג השבועות באותה השנה היה צמוד לשבת. היינו כולנו עמוסים בארגונים לחג, כשלפתע הרחנו ריח שרוף חזק מן הקומה שלמעלה".
משפחת אטלנטי גרו אז בבית דו משפחתי, כשאביה של שולמית גר בצמוד אליהם, ומעליו, דירה שהוא השכיר לזוג נשוי. מסתבר, שהפלאפון של אחד מהם הקלח במהלך החג, ובשעה 23:00 בלילה, כשכולם היו בשיא ההכנות לחג, השריפה התפרצה לכל עבר.
"זה היה מאוד פתאומי", שולמית נזכרת. "תוך שש דקות מהרגע בו הבחנו שיש אש על הגג, עברו כמה דקות נוספות וכבר הייתה שריפה ענקית. מכבי האש לא יכלו לעשות כלום. היו לי אז 2 ילדים נשואים, אז היינו בבית 'רק' תשעה ילדים, בעלי ואני וגם בתי שגרה ליד. הודו לה' כי טוב, כל הילדים שלי ניצלו. כולנו יצאנו בריאים ושלמים, ללא פגע", היא מודה, ומוסיפה לתאר:
"הרבה משפחות רצו לקחת חלק מהילדים לישון אצלן בבית, אך לנו היה חשוב להישאר מלוכדים כל המשפחה יחדיו. קיבלנו קרוונים מאחת הישיבות והתגוררנו בהם עד לבניית ביתנו מחדש. אחת מהתגובות שאני זוכרת שאמרתי לבעלי היא שאני לא רוצה להיות כמו המשפחות מגוש קטיף, שלא היה להן בית ואז הילדים פוזרו למקומות שונים והמשפחות התפרקו. בעלי ענה לי ברגישות רבה שאני והוא – אנחנו – הבית עכשיו".
אחת מהדרכים להתמודדות עם המצב, הייתה שמירה על הומור שחור – בניסיונות להתגבר על העצבות, הכאב והאובדן, החליטה משפחת אטלנטי להיאחז בצחוק כדרך חיים. שולמית מסבירה: "אנחנו משפחה שאוהבת הומור שחור. כבר באמצע השריפה, כשראינו את הבית שלנו עולה כולו באש, צחקנו שזה ל"ג בעומר אחד גדול שבא אחרי ל"ג בעומר. גם לאחר השריפה, כשחזרנו לבית החדש שבנינו, המשכנו עם אותו ההומור. אחד מהדברים שתלינו בכניסה לבית, הוא שלט בו כתבנו 'ה' אתה שרוף עלינו'", היא מחייכת.

וכך, שולמית לא התייאשה ובמסע ארוך של כשנה וחצי, הצליחה ביחד עם בעלה לגייס תרומות רבות למימון ביתם מחדש.
"זה היה מסע של שנה וחצי עד שבנינו מחדש את הבית. יצאנו לגיוס המונים וזה לא היה פשוט. ביקשנו כסף מכל מי שהציע עזרה. קיבצנו נדבות מאחרים. מחלנו על כבודנו".
השריפה השפיעה גם על התעסוקה שלהם. גם שולמית וגם בעלה היו עובדים מהבית, וכדי לשוב ולעבוד הם היו צריכים לשכור דירה. לבסוף הם גם עשו הסבת מקצוע.
שולמית: "בשנה הראשונה חיינו בעיקר מתרומות שנתנו לנו. כשנכנסנו לבית החדש, הבנו שאנחנו חייבים לחזור ולהתפרנס בצורה יותר רצינית. המחסומים שלנו ירדו והתחלנו לחפש אפיקים חדשים. בעלי עובד כיום כמטפל זוגי וכפסיכותרפיסט.
"הסיפור של השריפה עדיין מלווה את כולנו. זה בנה אותנו מחדש ואפשר לנו לעשות רי-סטארט. קיבלנו ראייה חדשה על החיים, על מה שיש לנו. התבגרנו, ויחד עם זה גם קיבלנו אמונה ענקית".

תוך שש דקות מהרגע בו הבחנו שיש אש על הגג, עברו כמה דקות נוספות וכבר הייתה שריפה ענקית. מכבי האש לא יכלו לעשות כלום
לאבד את הבית שבנית
בזמן הכי לא צפוי, אם בכלל יש זמן צפוי לדבר כזה, בשיאו של צום יום הכיפורים האחרון, נשרף ביתה של ברכה גוטמן, נשואה ואם לשלושה ילדים, לנגד עיניה, כאשר גם בעלה וילדיה צופים במחזה המבעית.
היא מספרת: "כשראיתי את השריפה, זה היה שוק של ממש. אני ובעלי הסתכלנו אחד לשני בעיניים והבנו שחרב עלינו עולמנו. הילדים היו לצדינו וצפו בביתם נשרף, מציאות שהייתי רוצה מאוד למנוע מילדיי… המראות היו קשים מנשוא והרגשנו חסרי כל וללא יכולת למנוע את ההרס הרב".
השריפה פרצה מיחידת הדיור שמשפחת גוטמן השכירו לזוג, המחוברת לביתם היפה, זה שבנו בעצמם, במבנה משותף. השריפה התפשטה וכילתה את הבית כולו, כאשר עד היום לא ברור מה הייתה סיבת השריפה. ברוך ה', בזמן השריפה לא היה אף אחד במבנה, והיישוב כולו נרתם לטובת כיבוי האש; רבים הגיעו מבית הכנסת על מנת לעזור בכאוס שמתרחש. כל אחד הביא מטף, צינור, מפוח ומה שהוא רק יכול על מנת לעזור.
גם כאן, השריפה, שכילתה הכל, הותירה נזקים נפשיים לא מועטים.
ברכה: "השריפה הזאת שמטה לנו את הקרקע מתחת לרגליים. היא פגעה בביטחון הקיומי שלנו וגרמה לנו לאבד כל תחושת אחיזה במציאות. זהו זעזוע שלא שוכחים לעולם. בעלי ממש נשבר כתוצאה מהשריפה. מדובר היה בבית שהוא בנה בידיים שלו. התגובה הראשונית שלי, לעומתו, הייתה צחוק. זה היה דרך המפלט שלי. אני לא יכולתי להתמודד נפשית עם ההשלכות של שריפה של בית.
"עברנו תקופה קשה עם הילדים. הילדים סבלו מחרדות רבות כתוצאה מהשריפה לה היו עדים. אך, למרות כל הקושי, קיבלנו תמיכה רבה מהקהילה. לא הסתפקנו בזה, ועשינו קמפיין גיוס המונים. כרגע אנו בתהליך של בנייה מחדש וזה קשה ומאתגר להתחיל מאפס, כשכבר היה הכל מוכן ויציב. היינו צריכים להחזיק בו זמנית בית בשכירות וההוצאות רק גדלו. אך, ב"ה אנחנו לא מתלוננים. למרות הכל, אנו מודים על מה שיש לנו ומשתדלים להסתכל קדימה, ככל הניתן".

השריפה הזאת שמטה לנו את הקרקע מתחת לרגליים. היא פגעה בביטחון הקיומי שלנו וגרמה לנו לאבד כל תחושת אחיזה במציאות. זהו זעזוע שלא שוכחים לעולם
בית הוא המקום הבטוח ביותר לרבים מאתנו. הוא הדבר שכל אדם כמהה אליו ומשתוקק לחזור אליו. בית הוא מה שהופך חלל שתחום בקירות, להיות מקור לרגיעה, לחום ולאהבה. כולנו זוכרים את הבית בו גדלנו, את הריחות של ימי שישי במטבח, את המוזיקה שהושמעה ואת המראות של כל חלק קטן בבית. לאבד בית, פירושו לאבד גם במובן מסוים, את האחיזה במציאות. האיזון מופר, רגשות של געגוע עולים וצפים ותחושה אחת גדולה חסרה: להרגיש שייך. ארבעת סיפורים אלו מלמדים אותנו, יותר מכל, שיעור על פרופורציות. הם מראים לנו כמה חשוב לחיות את הרגע, להודות על מה שיש ולחיות כל רגע שניתן. הם מלמדים מהו העיקר ומה הטפל ובעיקר, לנצור את הרגעים עמוק פנימה, בלב.
(אמור תשפ"ג)